מראה, קחי אותי מכאן – פרק שתיים.

"מה לעזאזל את עושה כאן?" אני שואל בפליאה מרירה.
"אני אחות שלך, עדיין." היא עונה, מסתכלת עלי בריכוז.
"זהו… די הפסקת להיות כזאת כבר לפני חצי שנה."
"מה קרה לפני חצי שנה?" היא שואלת.
"בואי נראה… התלקקת עם רועי בפעם הראשונה… מה עוד? הפכת להיות סנובית מגעילה… מה עוד? נראה לי שזה מספיק."
"אוף!" היא נאנחת. "אתה כזה – כזה לא יודעת מה! בסדר, סליחה, התאהבתי במישהו! אוי ואבוי! אסון גדול קרה! חוץ מזה שאחרי שהוא כיסח אותך אתמול [מה שלגמרי מנפץ את התאוריה שלך לגבי זה שאתה כזה גדול וחזק ומדהים] גמרתי איתו!"
אני מגרד את הראש במבוכה. "הוא לא בדיוק כיסח אותי – "
"בטח שכן! עוד שנייה והיית צריך קבר!"
"מעצבנת." אני אומר, אבל איפשהו, עמוק – מאוד, מאוד – אני מרגיש סוג של הקלה על זה שהיא חזרה להיות קצת כמו עצמה…
"טוב, כבר נגמרו הלימודים, אתה בא הביתה?"
אני נאנח. "בואי."

אני עולה לחדר שלי ומתחיל לצנוח על המיטה.
רגע!
מאז שאני זוכר את עצמי בחדר שלי מונחת מראה גדולה, כשהייתי קטן ממש התלהבתי ממנה, היא הייתה בגודל שלי, עם מסגרת כחלחלה שעליה עיטורים זהובים. כשגדלתי ניסיתי להוריד אותה, אבל היא נשארה תקועה על הקיר בלי לזוז. לא הצלחתי אפילו לשבור אותה…
ההורים שלי תמיד עבדו. הם הקפיצו אותנו תמיד לבית הספר וחזרו מאוחר, אחרי שכבר ישנו. מי שטיפלה בנו והחזירה אותנו מבית הספר הייתה אלה, הדודה שלנו. היא הייתה גדולה מאיתנו בעשרים שנה. עד לפני שנתיים, שהיא נפטרה מסרטן. מאז אני ואמה די מתעוררים מתי שמתחשק לנו והלכים לבית הספר ברגל [הוא עשר דקות הליכה.] נשמע כיף? וואו. לא.
אנחנו צריכים להתעורר מספיק מוקדם כדי לאכול ארוחת בוקר, להכין לעצמנו סנדוויצ'ים, וללכת לבית ספר ולהגיע בזמן.
לא כיף כזה ענק.
בכל מקרה, המראה – זאת שאני אף פעם לא מצליח להוריד – נמצאת כרגע במקום אחר בחדר. מעל המיטה שלי, לא מעל השולחן. אני מתקרב אליה לאט ומנסה להוריד אותה. היא לא זזה. במקום זה מילים נכתבות מעצמם עליה. 'מראה, קחי אותי מכאן.'
אני חוזר עליהן בקול והן מתפוגגות. פרצוף של אישה מופיע במראה. "קראו לי?" היא אומרת.
אני נרתע לאחור בבהלה.
היא מגלגלת את עיניה. "אתה השומר החדש, נכון?"
"מה?!" אני שואל בבלבול. "מי את? מה את עושה בתוך המראה? מה לעזאזל קורה כאן?!"
"טוב, לפני הכל, אתה יכול בבקשה לקרוא לי עוד פעם?" היא נאנחת.
"מה זאת אומרת?"
"אתה יודע, מראה, קחי…"
"אה. מראה, קחי אותי מכאן."
"תודה!" היא מוציאה את הפרצוף שלה מהמראה. המראה נמתחת סביבה, לאט לאט כל הגוף שלה יוצא. "כבר שישה עשר שנים לא יצאתי מכאן!" היא מסתכלת עלי, מתרכזת. עוצמת עיניה, נוקשת באצבעותיה ומיד המראה שלה משתנה.
עכשיו השיער שלה הוא בלונדיני וגלי עד האגן, העיניים ירוקות צלולות, והיא לובשת שמלת מיני.
"אה, כן. אני משתדלת להתאים את עצמי לתקופות." היא אומרת. ומביטה בי.
"רגע, רגע, רגע, רגע, רגע." אני לוקח נשימה עמוקה. "מי את?!"
"אני מריאן, גזור מין המילה מראה. אני ה-מראה. טוב, אני בעצם המראה הראשונה. אני המראה ששלמה יצר. אני ישות חזקה לאין ספור, והאידיוט הזה בחר לשים אותי בתוך מראה. בכל דור נולד תינוק שהוא אמור להיות 'שומר המראה' שאותו אני אמורה לשרת ברגע שהוא מוכן עד לרגע שבו או שהוא מוותר עלי או מת. אתה כשיו שומר המראה. כל הכבוד! ו – "
אני עדיין לוטש בה עיניים בתדהמה, ואל תוך החדר מתפרץ מישהו. או יותר נכון מישהי – אמה. "תודה לאל!" היא אומרת, מתנשמת ומתנשפת. "כבר חשבתי שאני אגיע מאוחר מדי!"
אני מפנה את מבטי אליה. "מה?!" כבר פעם שנייה.
היא מפנה את מבטה אל מריאן – מראה, איך שלא קוראים לה ומדקלת משהו בקול שקט.
מריאן מסתכלת עליה. "אוף!" היא אומרת. "את הורסת את כל הכיף!" היא צועדת אל תוך המראה ונעלמת בה.
אני מסתכל על אמה המום. "מה?!"