״הפלנטה״ פרק 1- ׳הניסוי׳

כשפקחתי את עיניי לא הייתי במיטתי, הייתי במיטה אחרת ולא מוכרת.
הבטתי לצדדים, מקווה למצוא סימן זיהוי כלשהו למקום שבו הייתי.
דפיקות הלב שלי גברו, הפניקה איימה להציף אותי והכרחתי את עצמי להשתלט על כך, הדבר האחרון שאני צריכה זה פניקה.
הסתכלתי על החדר, חדר הצבוע בכחול בהיר שמקנה אווירה של שמיים מרגיעים.
מיטה שהתאימה בדיוק למידותי.
ושידה קטנה בפינה, קמתי מהמיטה וצעדתי לעבר השידה, פתחתי את השידה, כמה זוגות של מכנסיים, כמה חולצות, שמלה אחת ובגדים תחותונים שנראו מתאימים לגופי.
היו שתי דלתות לחדר, האחת לא נפתחה, שיערתי שזו הדלת שמובילה החוצה.
השנייה חשפה חדר רחצה הכלל שירותים ואמבטיה קטנה, שתפתי את פניי, חזרתי לשבת על המיטה וחיכיתי.
הדלת נפתחה ומולי עמד בחור כבן 25, שערו השחור מתוח בג׳ל והוא לבש חליפה לבנה שהבליטה את עורו השזוף.
הוא הביט בי, בוחן את גופי.
״נחטפתי?״ המילה יצאה מפי, מילה שניסתי להדחיק ולא העליתי על מחשבתי, הבחור גיחך.
״לא בדיוק״ אמר ״למעשה את יכולה לצאת מתי שאת רוצה״ הבטתי בו מחכה לתשובות לא יודעת אם יהיה לי נכון לברוח במיוחד בהתחשב בעובדה שאין לי מושג איפה אני נמצאת.
״לא הצגתי את עצמי, אני ג׳ון, וברוכה הבאה לכדור הארץ״
מה? המילים לא הסתדרו במוחי, הרי אני כבר הייתי בכדור הארץ, אני בכדור הארץ, אז למה הוא התכוון? הוא נשמע כל כך רציני.
״בואי אחריי״ אמר ברשמיות, יצאתי מהחדר, הוא עלה על מסך שהתעופף על הרצפה, ממש כמו שטיח מעופף רק קשיח… זה מה שזה הזכיר לי.
״תעלי״ אמר ועליתי על המסך שהחל לנוע בקצב הליכה.
״מזה?״ שאלתי בחוסר וודאות, הרגשתי כמו בחלום על העתיד, את חייבת להתעורר. אמרתי לעצמי שוב ושוב.
״אהה זה המסוע״ אמר ״שמו כן הוא, לפעמים אני שוכח שזה לא מובן לכם״
״לכם?״ שאלתי, פתאום עשרות שאלות הציפו את מוחי… איפה למה איך…ובעיקר מה? מה הולך פה…
הוא הוביל אותי המסדרון צר, מידי פעמים ראיתי אנשים על מסועים מתקתקים על לוח שקוף ולא מביטים באף אחד אחר סביבם.
ג׳ון הניח יד על לוח שסרק את ידו והדלת שמולינו נפתחה.
היה שם משרד לא גדול הכלל שולחן עבודה, כוננית ספרים, ולוח שקוף בגודל מחשב על השולחן שעליו התנוססו דברים.
ליד השולחן ישב מישהו בסביבות גיל החמישים לחייו, שערו לבן ומטופח, משקפיים על עיניו, והוא הרים את מבטו והביט בי.
״ביקשת לראות אותה אדוני״ אמר ג׳ון
״כן כן, אמבר נכון? בואי שבי״ אמר וישבתי מול השולחן בכיסא פנוי, ג׳ון נשאר לעמוד.
״אוקיי, אז ברוכה הבאה, לפני שנתחיל בהסברים אני…״
״אדוני איפה אני?״ שאלתי מתפרצת לדבריו, הוא משם עמוק והביט בי.
״קוראים לי ארון״ אמר ״ואת נמצאת בכדור הארץ״
״אבל הייתי כבר בכדור הארץ, מה שונה במקום הזה?״ שאלתי
״לא לא לא חמודה״ אמר והוריד את משקפיו, מניח אותם על השולחן בתוך נרתיק. ״את היית בכדור הארץ הנוסף״
״כדור הארץ המה?״ שאלתי
״הנוסף״ אמר ״תני לי להסביר לך מהתחלה, בסוף תשאלי שאלות בסדר? מעולה.״ אמרה בלי לתת לי להתנגד או לשאול משהו.
״את לא באמת חיית בכדור הארץ, את חיית בכדור ארץ נוסף שגילינו לפני כמשהו כמו חמשת אלפים שנים, הכדור היה ריק מנפש חיה אך מתאים לכל הנתונים לקיום חיים על פניו, החלטנו לבצע ניסוי, שלחנו לכדור הארץ חמשת אלפים איש, אלף איש לכל יבשת, רצינו לבחון איך החיים שלהם יהיו בלי טכנולוגיה, איך הם יתפתחו, בינתיים התקדמתם די יפה, למרות שהטכנולוגיה שלכם היא בערך מאית מהיכולות שלנו״ אמר בכזו פשטות שלרגע אני בעצמי האמנתי בזה, אבל לא, אני הייתי ניסוי? כל החיים שלי ניסוי? ולמה פתאום החליטו להביא אותי לכאן? מה עם החיים שלי? למה זה קורה דווקא לי??
״אני אסביר לך הכל רק.. תרגעי״ אמר, מסתבר שהמחשבות שלי נאמרו בקול…