הצפירה

שהצפירה נשמעת, שקט שורר, כל מה שממלא את הראש זו הצפירה.
קולה המחריד שאומר כל כך הרבה בכל כך מעט.
הזמן מאבד חשיבותו ושום דבר אחר כבר לא משנה.
שהצפירה נשמעת, יש דממה. דמעות חמות נופלות על רצפה קרה.
מחשבות טובות נעלמות בתוך הצפירה ומוחלפות בשאלות תמהות על מה ולמה.
שנשמעת הצפירה ברמקולים הגדולים שברחובות, אף אחד לא זז.
כולם עומדים במשך דקה אחת שלמה מבלי להזיז אף שריר.
מרכינים את הראש, נותנים כבוד לנופלים.
עצוב ורע.
שהצפירה נשמעת אני מרגישה שאני נופלת.
רגלי כושלות ואני מתנדנדת, עוד רגע אתרסק ואפול.
אבל בעצם… זו רק אשליה.
אני רק קצת רועדת. מפחדת, אפילו קצת עצובה ממחשבה שיש אנשים רעים בעולם שבו אני חיה, כנראה תמיד יהיו.
עיניי נעצמות, כמו מחסום לדמעות, שלא יברחו חס וחלילה וישאירו כתם על האבנים הלבנות.
רגליי מתחילות לכאוב עוד בשנייה הראשונה.
שהצפירה נשמעת יש דממה.
אף אחד לא זע ואף אחד לא נע.
אף אחד לא צוחק ואף אחד לא מחייך.
פנים קורנות מאבדות צבעם, חיוכים נמוגים ולבבות נשברים.
אני מרחמת על אלו שהצפירה היא לא סתם צפירה מחרישת אוזניים, שבה בלית ברירה הם עומדים כדי לזכור אנשים שהם בכלל לא זוכרים.
האנשים הללו שעומדים מרצון בצפירה, אבל קורסים תוך כדי.
האנשים האלו שאיבדו את יקירהם, את האנשים אותם אהבו אהבת נצחים.
היה להם אכפת מהאנשים שמתו.
"נפלו", זו רק תחלופה פוליטית כדי לא לומר את האמת הכואבת בצורה ישירה.
אנשים לא נפלו במלחמות. הם מתו.
נשמתם המשיכה הלאה ועזבה את גופם.
שהצפירה נשמעת דממת אלחוט נמצאת.
כולם שקטים ומוצנעים בין עצמם.
אף אחד לא מחייך, לא צוחק, לא זז.
כולם מכבדים את הנופלים.
הלוואי שככה הייתה באמת הצפירה…