קרקס השדים-חלק י’ב

פעם מצאנו אגם. אני וששת אחיי הגדולים.
הכי קטן מבניהם גדול מימני בחמש שנים. תמיד הייתי הכי קטנה, כל כך קטנה שאפילו לא הייתי זוכה להצקות כמו האחרון שנולד לפניי. הייתי זוכה להיתעלמות.
לאמא שלי היה שיער חום וארוך שתמיד הייתה קולעת לצמה. היא הייתה יושבת על החוף של האגם וחולצת את נעליה. רגליה היו משחקות בחול הרך.
אחיי היו שוחים במים. אבי היה אז רק סגן מנהל הקרקס. עובדי הקרקס חוץ מהמנהל עצמו (שאז היה סבא שלי)לא מורשים להביא איתם את נשותיהם או ילדיהם במהלך סבב ההופעות.
הייתי כה קטנה. בערך בת 4-אפילו לא חשבתי שיש לי אבא, לא ייחסתי חשיבות לכך שהוא נעלם לחודשים כה רבים.
יום אחד אמא שלי חלתה ולא יכלה לבוא איתנו לאגם. אחיי נורא התאכזבו מכך שהיו צריכים לבלות יום חם ושטוף שמש בבית. כשהיא נירדמה ראיתי אותם מתגנבים החוצה.
מיהרתי אחריהם.
"לאן אתם?" שאלתי כשהיינו קרובים לחופי האגם.
"כאילו שאת לא יודעת" אמר אחד מהם.
"אבל מה עם אמא?" שאלתי
"אם את רוצה תחזרי הביתה לדאוג שלא תתעורר" אמר אחד נוסף.
"כן ילדה של אמא- לכי תפחדי בבית" לעג אחד אחר.
"אני לא פוחדת" קראתי.
כשהגענו לחופי האגם הם מיהרו להיכנס למים. ראיתי אותם נהנים שם ורציתי גם להיכנס. בלי אמא שישבה לידי בחוף השתעממתי מהר.
הורדתי את שימלתי ומיהרתי ליקפוץ למים גם, עד שאחי הגדול (הכי מבוגר מבין כולנו) תפס אותי והחזיר אותי לחוף.
"מה חשבת שאת עושה המים שם עמוקים מידי בשבילך" אמר.
"אני גם רוצה לשחות איתכם" בכיתי
"טיפשונת-אבל את לא יודעת לישחות" הוא ציחקק.
"אז תלמדו אותי" ביקשתי.
"אולי פעם אחרת" אמר וחזר למים.
יכולתי להרגיש את רגלי לוקחות אותי מעצמן הרחק מהחוף שבו רחצו אחיי.
הלכתי לאורך החוף עד שהגעתי למקום בו הם לא יכלו לראות אותי.
ליבי היה מלא בכעס ועלבון על הזילזול שלהם בי. רציתי להוכיח להם שהם טועים, הרי מה זה שחיה? כמה הזזות רגלים וידיים פה ושם.
בלי לחשוב זינקתי לתוך המים. הדבר הראשון שהרגשתי היה הקור ואז הגרון שלי שמתמלא במים, ואז האף וזה שאני מנסה להישתעל ולינשום אויר אבל רק בולעות עוד מים. זזתי עם ידי ורגלי אך ללא הועיל, רק התזתי על עצמי עוד מים.
ניסיתי לצעוק לאחיי אך הם היו רחוקים מידי ולא שמעו את צעקותיי.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי שגיליתי מה זה לוותר. באותו הרגע-וויתרתי.
הפסקתי לזוז ולצעוק, נתתי לגופי לשקוע למעמקים ועצמתי את עיני. באותו הרגע הפסדתי לפחד- זה מדהים ומזעזע באותה מידה לומר שכבר בגיל 4 השלמתי עם העובדה שלא משנה מתי או איך אני אמות. נכון לאותו הרגע חשבתי שזה יהיה ככה-מתביעה-לבד, כשאף אחד לא שומע ואתי.
ואז הרגשתי חום פתאומי והרצון שלי לנשום ניפסק. כבר לא הרגשתי את ליבי פועם. הרגשתי כמו חפץ דומם. פשוט שם- ללא משמעות- ללא נשמה.
ואז משהו משך אותי. הוציא אותי מהמים ולחץ על חזי. עיני עדין היו עצמות אך הרגשתי איך אני מקיאה מים מגרוני. באותה שניה הפחד, הקור, הדאגה והרעד חזרו.
הדבר הבא שזכרתי זה שאחי- זה שגדול ממני ממני בחמש שנים- מרים אותי על גבו וסוחב הביתה.
ומאז- מאז אני בחיים לא למדתי לשחות.

תהיתי כמה זמן יקח עד שאאבד את ההכרה. שקעתי לתוך המים השחורים של האגם. נזכרתי במילותיו של השד על כך שלאגם הזה אין תחתית.
חשבתי אם אנסה לינשום-אחנק מהמים וכך אמות מהר יותר- אבל זה ניראה לי כמו סבל גדול מידיי.ידעתי שבקרוב האויר יגמר לי ואאבד את ההכרה ואז אחנק מהמים-אך לפחות לא הרגיש זאת.
לא יכולתי לזוז, לא שגם ידעתי איך לזוז כשאני טובעת. לבסוף כשהטשטוש החל לחדור לראשי הנחתי לעצמי לעצום עיניים. ואז חשבתי לעצמי שזו דרך כל כך מכוערת למות. לטבוע- בלי להילחם על החיים שלי, בלי לנסות אפילו- אבל אז חשבתי מה הטעם? האם זה יעזור?
גם ככה שקעתי עמוק מידי- גם אם אצליח לשחות איכשהו למעלה האוויר לא יספיק לי.
התמסרתי להרגשה ונתתי לעצמי לדמיין שאני צפה באוויר. שהשיער שעכשיו מלטף את עורפי ולחיי בעצם זז לתנועות הרוח העדינות.
ואז נזכרתי שבכל שנות חיי מאז הפעם שכמעט טבעתי לא חשבתי אפילו לא פעם אחת איך חולצתי מהמים- ברור היה לי שלא אחי הציל אותי כי הרגשתי איך מישהו אחר מוסר אותי לידיו.
מחשבה זו העלתה בי חיוך ושיעשע אותי- המחשבה שרק עכשיו נזכרתי לשאול את השאלה הזאת.
פתאום קול- לא של בן אדם אלה יותר של מים מתנפצים, כאילו מישהו נפל לתוכם, ואז אחרי כמה שניות מגע של ידיים חמות על לחיי.
פתחתי את עיניי וראיתי ילד, הוא היה אולי בן 10, עיניו גדולות וצבען לא ברור- אותו דבר גם לגבי צבע שיערו. אבל משהו בילד הזה ניראה היה לי מוכר.
עצמתי את עיני שוב והרגשתי זוג ידיים חזקות עוטפות את גופי ומצמידות אותי לאליהן.
כשפתחתי את עיני הרגשתי את הרוח. ואז ראיתי את הכוכבים. משהו ניענע אותי ולא הרגשתי את הקרקע מתחתיי.
פניי נשענו על משהו קשה אך יכולתי לחוש בדפיקות לב מאחוריו.
"התעוררת אהה?" זה היה קולו של השד.
מצאתי את עצמי בין ידיו. הוא סחב אותי בכזו קלות-כאילו משקלי הוא לא יותר מאשר משקל נוצה.
משיערו השחור טפטפו טיפות מים שנפלו על מצחי. על פניו חצי חיוך ועיניו מרוכזות בי.
"מה קרה עם הפנתר והשד השני?" שאלתי בקול צרוד.
"אל תדאגי להם" אמר "לאגם הזה אין תחתית".