קרקס השדים-חלק י’

סביטה שכבה על הריצפה, ממש ליד המיטה שלה. שיערה הכהה כיסה את פניה וידיה נחו לצידי גופה.
"סביטה" קראתי כשניכנסתי לאוהל ומיד רצתי לעברה. רקנתי לעברה ונגעתי בידיה.
סביטה לא זזה ועיניה היו עצומות.
"סביטה מה יש לך?" קראתי.
באותו הרגע לאוהל ניכנסה אן, אחת העובדות.
"סביטה אני צריכה שתשאילי לי את ה.." ומיד עצרה את דבריה כשראתה אותי ואת סביטה.
"מה זה? מה קרה לה?" שאלה
"אני חושבת שהיא התעלפה. תקראי לעזרה!" פקדתי. אן יצאה מהאוהל בריצה ואני בנתיים אחזתי בידה של סביטה.

"זה התקף חולשה, בודאי לא שתית מספיק ועבדת יותר מידי" אמר מליק, הרופא של הקרקס.
סביטה שכבה במיטתה עיניה עצומות למחצה ועל פניה הבעה עייפה.
"כן" ניסתה לחייך "אני באמת הרגשתי קצת חלשה בתקופה האחרונה".
"זה בסדר" אמר מליק "היום תנוחי ומחר ניראה מה מצבך".
דון שהגיע יחד עם מליק עמד לידי כרגיל באותה תנוחה אופיינית לו עם הרגליים פסוקות וידיו שלובות מאחורי גבו.
"אני אדאג למצוא מילוי מקום לעבודתך היום מאחורי הקלעים של המופע" לחש לי.
"מה? למה? אני מרגישה טוב" מילמלתי בחזרה.
"נכון, אבל סביטה לא תוכל לקום מהמיטה לשארית היום, אני רוצה שתיהיה לידה כמה שיותר כדי לודא שמצבה לא יחמיר." המילים שיצאו מפיו אמרו משהו אחד אך קולו רמז על משהו אחר. הוא משתמש בחולשה של סביטה כתירוץ לכך שלא הגיע למופע.

את שארית היום ביליתי ליד סביטה. נישכבתי לידה על המיטה. משהו שתמיד היינו עושות עוד מאז שהיינו קטנות. הסתכלנו על תקרת האוהל שעל הבד הכחול שלו היו מצויירים כוכבים.
דיברנו בשקט ובאיטיות, ממש כמו כשהיינו קטנות.
"במימד האנושי יש בדיוק את אותם השמים בלילה, המלאים בכוכבים" היא מילמלה.
"אך את יודעת?" שאלתי.
"הייתי שם פעם" מילותיה הפתיעו אותי. מעולם לא שאלתי את סביטה איפה היתה ליפני שהגיע לקרקס. הזכרון הראשון שלי מימנה הוא הלילה הגשום בו מצאנו אותה ישנה באחד מקרונות הרכבת. אני מצאתי אותה. שנינו היינו באותו גיל אז,6. אבל היא דיברה כאילו היתה מבוגרת מימני. התחברנו מהר ופחדתי שיגרשו אותה אם יגלו שהיא הסתננה לשטחי הקרקס לכן במשך שבוע הייתי מגניבה אוכל ומים. כך נהפכנו לחברות.
"היית בכדור הארץ?" סובבתי את ראשי והבטתי בה. היא לא ניתקה את מבטה מהתקרה ויכולתי לראות את עיניה מתחילות לדמועה.
"נולדתי שם" אמרה לאחר שתיקה של כמה שניות.
"אז איך.." התחלתי לשאול אבל צליל הצופרים נשמע. סימן לכך שמתחיל המופע.
מבחוץ נשמעו קולות של הליכה ודיבורים. כעבור חצי שעה ניהיה שקט יותר וקולות מהוממים של מוזיקה ומכיאות כפיים נשמעו ממרחק.
סביטה פיהקה ואני כמתי מהמיטה.
"את לא חייבת להישאר איתי" אמרה "לכי למופע, אני גם ככה רוצה לישון".
הכנסתי את ידי לכיס הג'קט שלי והרגשתי בקור המתחתי של הצמיד של דון. שחכתי לגמרי שהוא שם.
הנהנתי לסביטה בחיוך. היא חייכה גם ואז הסתובבה בגבה אליי. "לילה טוב" לחשתי לה.
לא היה לי הרבה זמן לחשוב על מה שאני הולכת לעשות. נתתי לתחושת הבטן שלי להחליט במקומי ולקחת שליטה על מעשיי. הורדתי ממני את בגדי צוות הקרקס ולבשתי שימלה שחורה שהגיע מעט מתחת לברך שלי. היא היתה חסרת שרוולים, והלילה היה קריר אז נאלצתי לילבוש את הג'קט החום הכהה של סביטה (הג'קט היחיד שמצאתי שהיה קרוב שבצבעו לשחור". נעלתי נעליים שחוקות שמזכירות קצת את הנעליים שמקבלים החיילים במימד האנושי-נעלים שראיתי בתמונות בספרים.
יצאתי מהאוהל משאירה שם את סביטה לישון. כיוויתי שתחשוב שהלכתי למופע.
הלכתי בצעדים מהירים אבל ניסיתי לישמור על שקט. עברתי בין האוהלים והקרוואנים, מתחבאת בכל פעם שבא עובד כדי שלא יראו אותי. כשהגעתי לבסוף לאוהל אליו הכניסו את השד ושני השדים האחרים מוקדם יותר באותו היום נעמדתי מחוץ לו. הושטתי את ידי ונגעתי בבד המחוספס של וילון הכניסה. ליבי הלם בחוזקה, לא הייתי בטוחה מה יהיה הצעד הבא שלי.
ידעתי שעוד לא מאוחר להיסתובב וללכת למצוא את דון. להחזיר לו את הצמיד שלו ולומר לו שלא יהיה חלק מהתוכנית שלו. נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיני. הבנתי שאם אכנס לאוהל לא אוכל לחזור. לא אוכל להיסתכל בעיניו של השד ומיד לצאת ממנו. פקחתי עיני הידקתי את אחיזתי בבד של הוילון וניכנסתי פנימה.
באוהל היה הרבה יותר חשוך ממה שחשבתי שיהיה. רק מנורה אחת קטנה הוצבה בפינה והשרתה אור כתום ומהומהם.
מבפנים האוהל היה הרבה יותר גדול ממה שניראה מבחוץ. מספר מטרים מימני עמדו שלושה כלובים שחורים. הם היו יחסית קטנים ונמוכים, אפילו ילד היה מתקשה לעמוד בהם במלוא גבהו.
הם הוצבו מטרים ספורים אחד מהשני.
"תראו תראו מי בא" נשמע קול חלקלק מהכלוב האמצעי.
המנורה היתה רחוקה מהכלובים כך שבקושי אפשר היה לראות מי נמצא באיזה כלוב. קול של זחילה נשמע מהקלוב האמצעי וזוג ידיים כתומות יצאו מבין סורגיו. זה היה השד הכתום עם העיניים הסגולות והשיער הלבן.
קולו צרב באוזניי בעודו מלגלג עליי. ליבי הלם כה חזק. קול צעדים נישמע מבחוץ ומיד הסתובבתי. נישמתי נעצרה כשהרגשתי את הצעדים פוסקים ליד האוהל. מלבד שלושת הכלובים והמנורה לא היה באוהל שום דבר מה שהשאיר לי 0 מקום להיתחבא.
קול הצעדים נשמע שוב והפעם רחוק כאילו מתרחק מהאוהל.
הסתובתי חזרה לכלובים. צחוק צרוד נשמע מהכלוב הכי שמאלי ואז נהמה חייתי, "כמה צפוף כאן!!" צעק הקול "ילדה טיפשה, לא יכולת לסתום את הפה שלך נכון? את עוד תשלמי על זה".
בכלוב הזה בברור לא ישב השד. רציתי להגיב, לצחוק ולומר שלא אני זאת שתקועה בתוך כלוב, אבל במקום זאת פשוט ניגשתי אל הכלוב הימני.
היתישבתי על בירכי ליד הסורגים והבטתי לתוכו. השד ישב בקצה, נשען בגבו על הסורגים האחוריים. הוא לא הביט בי למרות שבברור הבין מדבריהם של השדים שניכנסתי לאוהל.
"היי" לחשתי וניסיתי לחייך.
הוא לא הביט בי. שפתיו היו כקו אחד דק , עיניו הזוהרות בצבע השקיעה נינעצו בנקודה לא ברורה בפינת הכלוב. פניו לא הביעו שום הבעה. על ידיו ניראו חבורות ופצעים וכמה פסים של דם יבש. משפתו התחתונה יצא קו דק של דם קרוש ופניו היו מלאות בשריטות שניראות כמחלימות. לא פלא, יכולת הריפוי של השדים הרבה יותר מהירה משל בני האדם.
"אתה פחות משבוע נמצא בקרקס שלנו וכבר פעמים מוצא את עצמך בתוך כלוב" ניסיתי להיתבדח אבל הוא לא חייך. ישיבתו היתה כה רגוע ונינוחה רק פניו הביעו קור.
הרגשתי את גוש הדמעות עולה בגרוני והפעם לא יכולתי לבלוע אותו. ליבי כאב ועיני שרפו.
קיפצתי את אגרופי סביב הסורגים והשענתי את מצחי עליהם. עצמתי את עיניי וניסיתי בכל כוחי לא לפרוץ בבכי.
"אני מצטערת! אני יודעת שלא תסלח לי אבל אני רק רוצה שתדע כמה שאני מלאת חרטה על מה שעשיתי! אני טיפשה! אני מטומטמת! אתה הצלת אותי ואני לא הייתי צריכה לפתוח את הפה שלי בכלל מההתחלה- אני לא מצפה שתדבר איתי יותר אבל.." הפסקתי את דברי כדי לקחת נשימה. דיברתי כל כך מהר ששחכתי לינשום.
השד לא אמר דבר. הרמתי את מבטתי וראיתי שעיניו לא זזו מאותה הנקודה.
"בבקשה" שמעתי את קולי נישבר "רק תסתכל עליי" מילמלתי.
הכנסתי את ידי לכיס הג'קט והוצאתי משם את הצמיד של דון. החזקתי אותו בידי.
אצבעותיי ירדו במורד אחד הסורגים עד שנגעו במנעול המתחתי שנעל את דלת הכלוב.
העברתי את הצמיד עם הצד של החותם עליו על פני המנעול.
המנעול נפתח ללא שום קול ורק קול הנפילה שלו נישמע.
קמתי ממקומי והתרחקתי מהדלת. קול של חריקה נשמע כשדלת הכלוב נפתחה מעצמה.
עמדתי מול הדלת הפתוחה וקיוויתי לראות את השד יוצא מהכלוב.
המחשבה שאולי החליט להישאר בפנים התחילה להיזדחל לראשי.
ידעתי שלא אוכל למשוך אותו משם בכוח וגם אם כן זה לא יעזור. הוא פשוט יחזור לשם שוב.
כבר פניתי להסתובב ולצאת מהאוהל כשידיו של השד הגיחו מפתח הכלוב. תפסתי בידו ועזרתי לו לצאת אחוצה. במשך כמה שניות הוא נישען עליי, נשימותיו היו כבדות, כאילו נורא היתאמץ לצאת מהאוהל. לבסוף התיישר, עדין מחזיק בידיי. הוא הביט בי במבט רציני.
"טיפשה" מילמל "את תסתבכי בצרות אם מישהו יגלה" ואז חייך.
"בוא" משכתי אותו אחרי.
"רגע" נשמע קול של אחד מהשדים בכלובים "ומה איתנו".

הלילה היה קריר וחמים בו-זמנית, תאור מבלבל אני יודעת, אבל הכל באותו הלילה היה מבלבל.
הובלתי את השד אחרי בזהירות אל המתחם שמאחורי האוהלים והקרוונים, קרוב לגבולות.
הבטתי מסביב לבדוק שאף אחד לא צופה.
"מה את עושה?" שאל השד בלחש. בלי לענות לו עצמתי את עיני והושטתי את ידי קדימה- נוגעת בגבול. הגבול הוא כמו שדה כוח. אם אתאמץ אוכל לצאת מימנו בלי בעיה, אך אם שד יגע בו יד יעדף אחורה.
דמיינתי אך אני שוברת חלק משדה הכוח, כאילו יוצרת דלת קטנה, פתח לעבור דרכו.
הובלתי את השד אחרי ואז סגרתי את הגבול חזרה.
"אז" חייכתי אליו "לאן נלך?".
"מה?" צחק.
"ברכבת אמרת לי שהיית כאן כבר. תוביל אותי לאיזשהו מקום שאתה מכיר".
הוא חייך ותפס בידי "טוב בואי" אמר והוביל אותי אחריו.