מלאכים של אפלה- פרק שני+ שלישי :)

מלאכים של אפלה- פרק שני-

ליאן חמקה במהירות משערי בית הספר אל הרחוב ההומה והתקדמה לכיוון תחנת הרכבת. היא שנאה ללכת לבית הקברות לבדה, משהו באווירה כנראה, אבל נראה היה שאימה כבר ביקרה דם ואפילו לא טרחה להעיר אותה.
כשליאן הייתה כבר בחצי הדרך לתחנה היא שמעה מוזיקה יפיפייה, צליל קסום שכאילו הפנט אותה. היא הבינה שהצלילה ששמעה היה אותו אותה מנגינה מהחלום שלה. רגשות של פחד וסקרנות הציפו את ליבה, מה עם היא תפגוש את הנערים מהחלום? מה זה בעצם אומר עליה? ואיך היא יכלה לחלום על אנשים שהיא עד לא פגשה?
ליאן נשמה נשימה עמוקה, החדירה את אוויר העיר המזוהם אל ראותיה, והתקדמה לכיוון המקום ממנו נשמעה המנגינה. ליאן עברה מטרים ספורים של הליכה תוך שהיא נכנסת ויוצאת מכמה סמטאות עד שהיא הגיעה לאזור מבודד יחסית, שדרה צרה שכל החנויות בה היו סגורות מלבד אחת, חנות מוזיקה בשם 'נבל'.
ליאן התקדמה בשדרת החנויות שנראתה כמו שדרת רפאים, רוח קרירה נשבה והעיפה את שיערה הבלונדיני והמסודר.
היא עמדה ממש בפתח החנות וראתה את אותה נערה שראתה בחלומה, היא ישבה ליד פסנתר כנף שחור ומבריק, שיערה השחור היה אסוף לזנב סוס גבוה וחלק, ועיניה היו עצומות, כמו בחלום.
הנער בעל השיער הבהיר לא נראה באופק.
"סליחה?" שאלה ליאן בקול שקט כשפתחה את הדלת וצליל חלוש של פעמון נשמע.
הנערה בעלת השיער השחור הפסיקה לנגן ופקחה את עיניה, שהיו כחולות ועמוקות כמו מעמקי הים.
"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה הנערה בחיוך, היא קמה מהכיסא של הפסנתר ונעמדה מולה. ליאן שמה לב שהיא לובשת חולצה אפורה ועליה הסמל של חנות כלי הנגינה.
"את עובדת כאן?" שאלה ליאן והרגישה כמו טיפשה גמורה.
"זו החנות של דודי, אני עובדת כאן עם אחי הגדול. יש משהו מסוים שאת מחפשת?" שאלה הנערה בזמן שליאן העבירה את אצבעותיה על מיתריה של גיטרה בסגנון קנטרי.
"אני רק… חשבתי מאיפה את מכירה את המנגינה," אמרה ליאן והביטה ישירות בעיניה הכחולות של הנערה. "זו שבדיוק ניגנת עכשיו אני מתכוונת."
שפתיה של הנערה התעקלו בחיוך ממזרי ומשועשע גם יחד.
"זו מנגינה עתיקה מאוד, הדוד שלי הוא חוקר לענייני מוזיקה. זה אור שהוא מכיר מנגינות, שירים וכלי נגינה מתקופות שונות בהיסטוריה, המנגינה הזו נכתבה ברוסיה בתקופת שלפני ששלטו בה צרים אומרים שהיא מסוגלת לקרוא למלאכים ולהביא מזל טוב," הנערה חייכה. "ומאיפה את מכירה אותה? עם יורשה לי לשאול."
"שמעתי אותה פעם… באינטרנט." מלמלה ליאן והמשיכה לסרוק את החנות. את הגיטרות החשמליות שנחו לצד הקונטרבסים העתיקים ואת מערכות התופים המשוכללות.
פתאום נשמע קול צעדים ליאן הבחינה לראשונה בגרם מדרגות לולניי שנמתח כלפי מעלה, היא ראתה תחילה זוג רגליים לבושות בנעלי סניקרס שחורות ואז ג'ינס כחול ודהויי, אחריו היא ראתה חולצת טריקו לבנה וגוז ידיים חסונות. לאחר שסיים לדגת בגרם המדרגות ליאן יכלה לראות בבירור את השיער בבהיר שלו ואת עיניו הכחולות והמשגעות.
"שלום לך." הוא אמר וליאן ממש הרגישה שהיא עומדת להתעלף.

פרק שלישי-

עיניה של ליאן ננעצו בדמותו של הנער, הוא היה אמיתי וכך גם החלום שלה.
"הכל בסדר?" שאל הנער וחייך אל ליאן בחביבות.
"אני… אני חייבת ללכת…" מלמלה ויצאה במהירות מהרחות, היא רצה עד לסוף השדרה ורק אחר כך קיבלה את האומץ להביט אחורה, אף אחד לא עקב אחריה, לא הנערה ולא הנער.
היא נשמה כמה נשימות עמוקות והחריכה את עצמה להתעשת, היא מוכרחה ללכת לקבר של אביה.
אחרי הליכה קצרה היא הגיעה לתחנת הרכבת שהייתה כמעט ריקה בשעה הזו של היום, המחשבות לא איחרו לבוא כאשר לא היה לה משהו חשוב לחשוב עליו. היא ראתה בעיניי רוחה את דמותו של הנער שהיה לבוש בפשטות כל כך רבה, היא ידעה שמשהו לא בסדר בו ובמי שככול הנראה הייתה אחותו הקטנה, אבל היא לא יכלה לשים את האצבע על הדבר, היא לא ידעה מה בדיוק מפריע לה בהם.
'חלומות הם הדרך של התת מודע שלנו לתת לנו מסרים.' אמרה לה פעם סוזי. אבל אילו מסרים?
הרכבת הגיעה, וליאן עלתה והתיישבה, היא הביטה אל מחוץ לחלון, על האנשים שהולכים ומדברים בינהם, חלקם בטלפון וחלקם פנים מול פנים. מוכר אחד צעק על קונה בפתח של חנות לחומרי בניין. זוג של אנשים התנשקו ברחוב. וכלב רדף אחרי חתול רחוב.
הכל היה כל כך רגיל, שיגרתי. אבל משהו מוזר וקטן, כמו העדשה בסיפור של הנסיכה והעדשה, הפריעה למנוחתה של ליאן, גרם לה אי שקט בכל פעם שעצמה את עיניה או שמצמצה.
הרכבת יצאה מהעיר וליאן ירדה בתחנה הראשונה, ממש בקניסה לבית הקברות.
בית הקברות היה נראה בדיוק כמו ביום בו קברו בו את אביה, הדשה צמח לגובה מעט מטריד, העצים היו ערומים וללא עלים ועורבים צווחו בכל פינה.
ליאן עברה את שיערה הברזל החלודים ועשתה את דרכה על עבר הצד האחר של בית הקברות, אל מצבתו הגדולה והמפוארת להחריד של אביה.
"שלום אבא," אמרה כשהגיעה את המצבה, היא התיישבה על הדשא הגבוה כשרגליה מסוכלות והביטה במצבה. "נרשמתי לקלאסיקה, ממש כמו שביקשת ממני, אבל הבעיה היא שאני לא מוצאת את ההשראה שאני זקוקה לה, אני לא יודעת מה לנגן שם, אבא," היא שפשפה את עיניה שהתחילו לצרוב וליטפה קלות את המצבה. "אני פשוט לא יודעת מה אני מרגישה ו… ועם בכלל, זה כאילו שמאז שעזבת אותנו… אני ואמא כבר הפסקנו להרגיש דברים." כמעות החלו לרדת מעיניה והקלה הציפה את ליבה כשהיא הבינה שהדבר שאמרה הוא לא נכון, לפחות בצורה חלקית.
"הלוואי שיכולתה לבוא, להיות בתחרות הטיפשית הזאת שכל כך חיכית לה." יבבה ליאן והניחה את ראשה בעדינות על המצבה הקרה.
"ואולי זה אפשרי…" ליאן קפצה בבהלה ממקומה, כששמעה מאחוריה קול בלתי מוכר.