עוברים דירה פרק 17

סתם עוד אחת 22/09/2014 816 צפיות תגובה אחת

~נקודת מבט נינה~
אני חושבת שאני הופכת לגאונה במתמטיקה.
זה דבר טוב?
"ברור שזה דבר טוב, למה שלא יהיה? מתמטיקה זה אחד המקצועות החשובים שצריך ללמוד", אומר סילבר כשאני שואלת אותו.
"לא, זה פשוט מוזר- יום אחד אני מוסיפה עוד נכשל במתמטיקה לאוסף הגדול מדי שלי, יום אחרי זה אני כבר פותרת משוואות מסובכות בלי בעיה", אני ממלמלת ומתיישבת במקום שלי. נשארנו רק שנינו בכיתה, כל השאר כבר יצאו. כשגרייס, האחרונה שיצאה מהכיתה, עשתה את הצעד הראשון שלה מחוץ לכיתה עם ליאו, הלב שלי כבר התחיל לדפוק בחוזקה. "זה לא מוזר- זה מעולה. אני מקנא בך, אף פעם לא הייתי במקצוע המוזר הזה", הוא אומר ומתיישב לידי. אני מחבקת את רגליי, חושבת מה לומר. הוא מושך בכתפיו וממשיך, "פשוט תקבלי את זה".
"את מה אתה רוצה שאני אקבל? את ההצלחה במתמטיקה? אין בעיה. אני יכולה לקבל בצורה כל כך קלה כל דבר מוזר שקורה כאן בשבועות האחרונים. אני יכולה לקבל את זה שאחותי כמעט מתה, ואת זה שגרייס כמעט מתה, ואת הסבל של ג'ואן כל כך הרבה זמן, ואת זה שאני אזכור את כל הדברים האלה, שיכולים לקרות לכל כך הרבה אנשים, אבל הם קראו לי, ועד כמה קשה לי עם זה, ו…", אני פולטת, אבל לפני שסוף המשפט יוצא לי, אני מסיטה את מבטי ואומרת ללא קול, "את זה שאני כנראה מרגישה אליך משהו". אני נאנחת ומעבירה את מבטי אליו שוב, ואומרת, בעודי מביטה בפניו המופתעות, אבל המבינות, "אני יכולה לקבל את כל הדברים האלה, סילבר, ולא להתייחס אליהם. זה יראה כמה חסרת לב אני. אבל אני אוהבת את כל האנשים האלה, וקשה לי לראות אותם סובלים. ויש לי לב. וכרגע אני מרגישה חלשה. ועצובה. אולי את הסבל שלי אני שורפת בעזרת מתמטיקה. אני מעדיפה שלא לקבל את זה כל כך בקלות אני לא מוכנה לזה". להפתעתי הקול שלי רגוע ויציב. הוא מקמט את מצחו ואומר, "את יכולה לא לקבל את זה. אבל תהיי חייבת להתמודד עם זה מתישהו. אי אפשר כל הזמן לשבת בחיבוק ידיים". לפתע אני מרגישה שלא נוח, וקמה מהכיסא. "אני לא אצטרך. הדברים האלה כבר קרו. אני אוכל להתמודד עם זה", אני אומרת. אבל אני קפואה במקומי, לא מסוגלת לזוז, או להסיט את מבטי מעיניו היפות. ואז הן נעצמות לשנייה בעודו אומר, את הדבר האחרון שחשבתי שיאמר, "זה מראה כמה את פחדנית". באותו הרגע אני משתחררת מקפאוני והולכת לכיוון הדלת. אני מניחה את אצבעותי על הידית, מתלבטת אם להסתכל עליו שוב, עד שאני מרגישה ידיים אוחזות בעורפי, מתחת לצווארי, ואת שפתיו נצמדות לשפתיי בעדינות ובהססנות. אני מתרחקת ממנו ופולטת, "אני שונאת אותך!". שנייה אחרי שאני רואה את הבעתו כואבת אני פותחת את הדלת ויוצאת. בחוץ אני נותנת לכמה דמעות לזלוג בשקט, אחרי שהבנתי עד כמה אני מתחרטת על מה שעשיתי.
~נקודת מבט אשלי~
ישר כשיצאתי מהכיתה שמתי את השיר "mirrors", של ג'סטין טימברלייק. זה השיר האהוב עליי.
ואז… האצבעות שלי…
"שלום לצבועה", ממלמל קרטר בעצבנות, "די כבר לגעת בי עם האצבעות שאלה שלך, זה מעצבן". אני תופסת בשלושת האצבעות ואומרת, "אשמתי שאתה תמיד נוגע בהן? עזוב אותי". אנחנו נמצאים בכיתת מדעים, יש לי שיעורים. אני מתקדמת לשולחן הרחוק ממנו ומתחילה לכתוב. "די, באמת לא משעמם לך?", הוא מוציא לי אוזנייה אחת וצועק לתוכה. אני עוצמת את עיני החוזקה לשנייה, בגלל הכאב, ואז תופסת בקצות חולצתו באגרופיי ואומרת, "אם עוד פעם אחת אתה עושה את זה…", אבל לא השלמתי את המשפט לפני שהוא תפס בכתפי ודחף אותי. אני עדיין תפסתי בחולצתו, והקיר היה מאחורי, כך שיצא שאני נשענת על הקיר והוא נשען עליי וידיו על כתפיי. שתיקה משתררת סביבנו, הוא מסתכל רק עליי, ואני מסתכלת על כל דבר חוץ ממנו.
"אתה כבד", אני אומרת, ולבסוף יש לי אומץ להסתכל עליו. "את רזה מדי", הוא אומר. אני מסתכלת עליו שוב. "אתה יפה", אני פולטת לפתע, ומרגישה שלחיי מאדימות לגמרי. הוא מחייך, אבל מיד עוזב אותי בעודו ממלמל, "את יפהפייה". לחיי מתלהטות יותר. אבל אז, אחרי כמה דקות, הוא עוזב את החדר בפרצוף מבוהל. אני מתיישבת על הרצפה ומחייכת. כל כך הרבה שאלות מסתובבות בראשי: מה הרגשתי כשהוא החזיק אותי? מה הקטע עם האצבעות? מה לעזאזל קרה כאן?
ואני אני נבהלת כשאני מגלה שיש רק מענה אחד: אני אוהבת את קרטר.
-אחרי חודש וחצי-
~נקודת מבט ליאו~
"כמו שאתם יודעים, עונת האביב מתקרבת, ואיתה גם הנשף", אומרת המורה וקריאות שמחה נשמעות מסביב. "כמו תמיד", היא ממשיכה, ומדגישה את המילים כדי להשתיק אותנו, "ג'ואן, בת', אתן האחראיות על הקישוטים והמוזיקה". ג'ואן ובת' מחליופת חיוכים. ארגון הנשף זה כנראה הדבר היחיד שמשותף להן. הצלצול נשמע, ואני יוצא מכיתה וממהר הביתה. כבר מזמן לא פשוט ניגנתי בגיטרה, בשקט בחדר. כבר הרבה זמן לא היה לי שקט. כשאני חוזר הביתה, אני מוצא את קט יושבת על הספה ורוכנת אל אלף המרחרח את ידה. שערה אסוף לאחור, וקבוצות שיער משתלשלות משני צדי ראשה. היא נראית בערך כמוני, רק בגרסה בת, בגיל שתיים עשרה- שיער שחור ארוך, עיניים בצבע ענבר, היא די גבוהה לגילה, וזהו, נראה לי. ההבדל היחיד הוא שהיא חכמה וחייכנית, ואני לא. אה, והיא לומדת בבית ספר לטבע, כך שהיא יוצאת לטיולים כמעט כל יום. אני די מקנא בה, על הבית ספר שבו היא לומדת, ושהיא סוג של ילדת הפלא אצלנו. "איך היה היום?", אני שואל, מתיישב לידה ומלטף את ראשו הלבן והגדול של אלף. אין על הכלב הזה, אי אפשר בלעדיו. "יכול היה להיות יותר טוב", היא אומרת, ולא מפרטת. ואז אני מרגיש כאילו מפריע לקט ואלף, והולך לחדרי, מחליף בגדים ולוקח את הגיטרה.
-אחרי שעתיים-
~נקודת מבט גרייס~
"אני בדרך", אני אומרת ומנתקת. אני מדלגת ברחוב, מאושרת, בדרך לליאו. אני דופקת בדלת, ואחרי כמה שניות פותחת ילדה בת שתיים עשרה. למען האמת עוד לא הייתי אצל ליאו. "אהה, את כנראה גרייס", היא מחייכת ונותנת לי להיכנס. "אני קט, אחותו של ליאו". אני מחייכת אומרת, "אני גרייס". היא נראית בת שתיים עשרה, אבל עדיין, כאילו היא בוגרת יותר. יש לה מבט מבין ותומך, וזהה בול לשל ליאו. היא מניחה אצבע על שפתיה ואומרת, "עוד כמה דקות תיכנסי. אם מפריעים לו באמצע, אוי אלוהים. הוא גם לא עשה את זה הרבה זמן, המסכן". אני מביטה בה בשאלה ושואלת, "עשה מה?". היא מתיישבת ואומרת, "ניגן בגיטרה. הגיוני שהוא לא סיפר. דברים כאלה הוא שומר בסוד. הוא ממש מכור לגביה, כמעט בכל זמן פנוי הוא מנגן". אני מתיישבת לידה על הספה ומרימה גבות בהפתעה. מעולם לא העליתי בדעתי שליאו מנגן בגיטרה. קט מלטפת בידה כלב גדול ולבן שמתקדם לעברי. אני נותנת לו לרחרח את ידי ואז מלטפת את פרוותו הלבנה והרכה. אני שומעת מנגינה חלשה, ואחרי כמה שניות קט אומרת "ייאלה, אין לי כוח, הוא יסתדר כמה זמן בלי הגיטרה שלו". היא מושכת אותי אתה, ולפני שאנחנו נכנסות, היא אומרת, "ליאו מדבר עליך כל הזמן, רק דברים טובים. את היחידה שגרמה לו באמת לאהוב, אז בטח את גם היחידה שתגרום לו להפסיק להרעיש עם הגיטרה המעצבנת שלו". היא פותחת את אחת הדלתות במסדרון ואני נכנסת. ליאו באמת שוכב על איזו מיטה, גיטרה בידיו, והוא מסתכל עליה בריכוז בעודו מפיק ממנה צלילים עליזים ונעימים. הוא לא מבחין שנכנסתי. אני עומדת עוד כמה דקות בכניסה, מקשיבה לו, ואז מתיישבת בקצה השני של המיטה ואומרת, "מה נשמע?" הוא קופץ בבהלה ואז מחייך אליי ומניח את הגיטרה בצד. אני מניחה את ראשי על חזהו ואומרת, "קט צודקת. אני היחידה שגורמת לך להפסיק לנגן בגיטרה. לא סיפרת לי שאתה מנגן. ושיש לך אחות. וכלב." הוא מלטף את ראשי ואומר, "הפתעה. אולי אני דווקא מקנא בקט. היא ילדת הפלא היפה, שלומדת בבית ספר לטבע". אני מחבקת אותו ואומרת, "אבל אז לא היית פוגש אותי. בכל מקרה, כמה זמן אתה מנגן בגיטרה?". הוא סופר באצבעות שלו ומסתכל עליה בריכוז בעודו אומר, "שבע שנים". אני מצמצמת עיניים לעברה, "אני מניחה שיש לי פה תחרות". אני נשכבת עליו חזרה ואומרת, "מי ניצחה?". הוא מעביר את מבטו ממני אל הגיטרה ואומר, "שתיכן". אני מגלגלת את עיני, תופסת באפו ומושכת אותו אליי לנשיקה ארוכה, עד שנינו בקושי נושמים. לבסוף אנחנו מתנתקים והוא נושם בכבדות ואומר, "אבל הזמנתי אותך בשביל משהו אחר". אני מרימה גבה בחשש. הוא מלטף את שערי ברוגע ואומר, "שמעת מה יקרה עוד שבועיים?". אני ישר נדלקת- עוד שבועיים נשף האביב.
פליז שיזמין אותי…
"אז תרצי ללכת איתי לנשף?" הוא שואל. ווהו! אני קוברת את פניי בתוכו ואומרת, "ברור".

כשאני חוזרת הביתה, סילבר נמצא למעלה, וההורים שלי יושבים בסלון ומסתכלים עליי בחשש. "מה קרה?", אני שואלת אותם. אבא נשען קדימה ומסתכל עליי, "לגבי ליאו…".
"מה לגביו?", אני קוטעת אותו בעצבנות. אין סיכוי שהם יעשו לי עכשיו סרט ויכריחו אותי להיפרד ממנו. "אנחנו רוצים שתיפרדי ממנו", אומרת אמא במהירות. חרא. "ולמה?", אני אומרת ונושמת עמוק. אם הם חושבים שאני עומדת לעזוב את מה שכנראה הוא הדבר הכי טוב שקרה בחיים הנוראיים האלה, הם טועים, ובגדול. "ליאו הוא… הוא בחור שמחליף בנות במהירות. הוא ישתמש בך ויזרוק אותך. זה בשבילך, גרייס. את חייבת להיפרד ממנו", אומר אבא בתקיפות. אני מגחכת ומנידה בראשי, "אני לא עומדת להיפרד ממנו. אתם לא יודעים מה אנחנו מרגישים. אולי אצלכם זה כבר עבר…"
"אנחנו עבדנו עם הראש, חמודה", קוטעת אותי אמא בתקיפות, "ואולי את רק בת 17, וכל העניין ביניכם הוא רק תקופה חולפת, אבל…"
"אבל אנחנו מאוהבים, וזו לא רק תקופה חולפת. את לא יודעת מה קורה. אנחנו מתנהגים כמו זוג רגיל, אבל מרגישים יותר מזה. אתם לא יכולים להחליט על החיים שלי", אני קוטעת ודמעות עומדות בעיני- איך הם לא מבינים אותי, איך הם לא מבינים מה אני מרגישה…
"אנחנו מחליטים עלייך, גרייס, ואתם רק עוד תקופה חולפת, לפחות עד ש…"
"עד שמה? אנחנו גם ככה לא עומדים לעבור בקרוב", אני קוטעת את אבא, שוב.
"למען האמת", קולה של אמא מתרכך והיא נאנחת, "ליאו הוא אחת הסיבות שאנחנו…"
"שאנחנו מה?", אני שואלת בחוסר סבלנות, בתקווה שלא לשמוע את התשובה הרגילה.
אבא ממשיך אותה, "שאנחנו עוזבים לקליפורניה עוד שבועיים".


תגובות (1)

זבל!!!!!!!! הורים זבל!!!!!!!!!!!!!!! אוח. קקות.
תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!

22/09/2014 23:12
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך