מלאכים של אפלה- פרק ראשון

מלאכים של האפלה- פרק ראשון-

קצב פעימות הלב של ליאן השתלב בתאום מושלם עם צעדיה במסדרונות בית הספר הדוממים, היא ידעה שהיא מאחרת, אבל משהו בשקט הזה, גרם לה להאט את קצב ההליכה שלה.
"איחרת מיס פרנקס!" נזף בה אדון קאברן, המורה להיסטוריה, והסיר את משקפיי הקריאה בעלי העדשות הענקיות שלו.
"זה לא יקרה שוב." אמרה ליאן באופן אוטומטי.
"עם רק הייתי מתכוונת לזה…" מלמל אדון קאברן וגלגל את עיניו במעין יאוש. "שבי במקומך." אמר והמשיך בשיעור.
ליאן עשתה את דרכה מדלת הכניסה לכיתה, בין השולחנות הצפופים וענייהם של חבריה לכיתה, ועד למקומה בסוף הכיתה.
זה לא היה האיחור הראשון של ליאן וככול הנראה גם לא האחרון, אבל אימה כבר איבדה כל תקווה בקשר לעניין הזה, למעשה היא איבדה עניין בכל דבר קשור לליאן פרט ליכולת הנגינה בפסנתר המופלאה שלה, תקווה אותה ירשה מאביה.
ליאן לתשה את עינה בלוח בזמן שאדון קאברן דיבר על המהפכה הצרפתית, היא לא באמת הקשיבה לדבריו או סיכמה את החומר במחברתה, החלום שחלמה פשוט הפריעה לה להתרכז בכל דבר באותו היום, משהו בשני הנערים נראה פשוט אמיתי מידי, משהו בנגינה של הילדה גרם לה לחשוב שהיא יכולה לרחף בלי לחשוש כלל שהיא עלולה ליפול.
עפעפיה של ליאן החלו להעשות כבדים והיא הרגישה צורך עז להניח את ראשה על השולחן ולשקוע בשינה עמוקה, אך הצלצול העיר אותה בדיוק כמו שהשעון המעורר עשה זאת בבוקר. צליל חזק שמסוגל להעיר דוב משנת חורף.
"את חייבת להפסיק עם זה," אמרה סוזי, היא ישבה שולחן אחד לפני ליאן וסובבה את פניה עליה כשהיא מתנדנדת על הכיסא שלה. "עם האיחורים אני מתכוונת." המשיכה והכניסה את קצה העט שלה את פיה.
"אני פשוט עייפה, זה הכל." מלמלה ליאן והביטה בחברתה במבט חלול.
"מה התאריך היום?" שאלה סוזי כאילו נזכרה במשהו.
"העשרים ואחת בינואר, למה?" שאלה ליאן וניסתה להתנער אך ללא תוצאה.
"את מתנהגת ככה כל שנה מאז שזה קרה… בדיוק בתאריך הזה." מלמלה סוזי.
רק באותו רגע, בזכות המלמול ונימת קולה השקטה של סוזי, הבינה ליאן במה מדובר, איזה דבר חשוב היא שכחה, דבר שככול הנראה השפיעה על תת המודע של יותר מאשר על המודע עצמו.
"בגלל זה אמא שלי לא העירה אותי בבוקר…" הבינה ליאן והרגישה רגש עמוק של אכזבה עצמית.
"מה את מתכוונת לעשות?" שאלה סוזי.
"ללכת לבית הקברות, אני חייבת ללכת." אמרה ליאן בפשטות, המנהל לא יעניש אותה כי היא הלכה לבקר בקברו של אביה, וגם עם הוא יעשה את זה, מה כבר יכול לקרות? היא הייתה חייבת ללכת לקרב, היא לא הייתה שם כבר יותר משנה.
"אני אחפה עליך." חייכה סוזי, ליאן השיבה לה בחיוך עייף אך אסיר תודה
היא אספה את חפציה ויצאה מהכיתה בזריזות כשהיא מפלסת את דרכה בין המסדרונות העמוסים כעת.