Don’t you trust me? פרק 2
הם הגיעו אל העץ, שהיה למעשה אחת מהפינות ישיבה. חצי הפסקה עברה כבר, כולם תפסו את העמדות שלהם, והשלושה הלכו לכיוון ילד מסוים, הוא היה שחום משאר הילדים, וניתן היה להבחין כבר במבט זריז על מצבו העמיד במבט על הבגדים, הנעליים והפלאפון. "מה הולך?" הוא שאל כשהוא ראה אותם, אך לא באמת קיבל תשובה. "איפה הייתם?" הוא ניסה לגרום להם לדבר "אתה יודע" אמר הגבוה בקול ציני ושלח את ראשו לכיוון טל והחזיר, מבלי שהוא רואה. "מה טל? מאיה?" לחש, וראה את הדיכאון שצף על פניו, והיה מהיחידים שבאמת ידעו מה הגורם לדיכאון שלו. "זה בסדר" ייאוש היה ניכר מקולו של טל, כאילו מאס את העניין. הלב שלו פעם בחוזקה, הוא יודע שמאיה, הילדה שכל כך יקרה לו, לא נמצאת במקום שהיא צריכה. הוא הכין את מצפונו להתייסר על הטעות שהיא תעשה, על הטעות שהיא והוא ייבכו בגללה. הראש שלו החל לכאוב, הוא חש סחרחורת, וחשב שהפתרון הטוב יהיה להתאורר בהליכה. בעוד הוא קם, הוא הרגיש שהיציבות שלו הולכת ודואכת. "אני עושה סיבוב לרגע" הוא אמר להם, בעוד הוא כמעט מחליק כי דרך על אבן ומעד. "דור" הילד הגבוה והשחום הסתכלו "אני חושב שאני עומד להתעלף" הוא דיבר חלש, בעוצמה שהופתע ששניהם שמעו בכלל. "אני בא" הילד הגבוה התקדם לעברו ושמר על יציבותו. "דור, קח אותו לאחות, הוא נראה נורא" הציעה לו אחת הילדות שישבה ליד "לבוא איתכם?" נראה הייתה כי היא ממש דאגה לשלומו. "זה בסדר, נסתדר. תודה" הרגיע אותה דור. דור וטל היו בדרכם לאחות, בעוד הילדה הלכה לכיוון קבוצת בנים, שגיא והילד השחום ישבו בה "אסף" היא אמרה בתקיפות, ניתן היה להבחין שהיא מחפשת מידע. הילד השחום הסתובב "כן?" הוא שאל. "בוא, עכשיו". הם עברו מרחק של כמה עשרות מטרים, שאף אחד לא יכול להקשיב להם. "מה קורה לטל בזמן האחרון? הטל שאני מכירה כבר שמונה שנים זה לא הטל של החודש האחרון" היא הייתה ישירה, תוקפנית וחריפה. היא ידעה שמשהו עובר על טל, ורצתה לדעת. "ואיך אני מתקשר לזה?" הוא ניסה לענות בצורה הכי אדישה וצינית שיכל, אבל היא לא קנתה את זה "אסף" היא הסתכלה בעיניו מבט ישיר והורידה מבטה לרצפה, היא חיפשה את ההמשך למשפט שלה, אך לא מצאה את המילים המתאימות. "למה שלא תדברי איתו על זה?" אסף רצה לשנות את תפקידו, מנחקר ליועץ. היא החזירה את המבט שלה לעיניים שלו, העיניים שלה, שצבעם היה אפור בשילוב עם תכלת, נעשו בוהקות כשהפכו אדומות. דמעה אחת זלגה מעינה, היא לא יכלה להחזיק את הדמעות על הרשתית שלה. המבט שלה, שהיה נעוץ בתוך עיניו של אסף, הביעו את הצער, את האכזבה. "אני זוכרת, אסף" הוא החזירה את המבט שלה לרצפה, "שאהבת אותי" הוא חזרה להביט בעיניו, וגרמה לו להתייצב במקומו, כאילו רגליו היו דבוקות לאדמה, "ניסית למנוע מטל וממני כל חיבור אפשרי. כמעט הצלחת" הוא המשיכה לדבר, ואסף חרק את שיניו. הצלצול לסיום ההפסקה נשמע, אך היא המשיכה. "אם טל לא היה סולח לך אז, כבר ממזמן היית כלום". רף העצבים של אסף עלה, והוא היה קרוב מאיבוד שליטה. "ואחרי שבניתי בך אמון מחדש, בגלל שחשבתי שהשתנת. עכשיו, כשטל קורס מול עיני ורק מנסה להתרחק ממני" היא סיימה את המשפט בקול חלש בהדרגה, "מה אתה מתכנן?" הוא צעקה לעברו כשהיא שולחת אצבע לכיוונו. "אולי תסתמי את הפה שלך כשאת צריכה?" הוא צעק עליה, צעקה שעברה את צעקתה של הילדה בעוצמתה. צעקה שלוותה באגרוף. אגרוף מדויק אל תוך לחי ימין שלה. אגרוף שהטיח אותה על הרצפה. הוא אסף את התיק והמשיך לשיעור.
היא שכבה על הרצפה, בדיוק באותו העמדה שהוטחה אליה. היא הביטה אל השמיים, ראתה את קרני השמש מבצבצים מעט מבעד לעננים, בצורה כזאת שיכלה להביט על השמש מבלי להסתנוור "העולם הזה כל כך מכוער" היא אמרה בהתנפשות, נזכרת באגרוף שהביא אותה למצב הזה. "אבל יש בו גם כל כך הרבה דברים יפים" חיוך קטן עלה על פניה, בעודה נזכרת בחיבוק. חיבוק שלה ושל טל. "מאיה, אין לך שיעור?" היא שמעה קול, קול גברי. "יש לי" היא אמרה בחוזקה, אך כלל לא הסתכלה לכיוונו. היא שמעה את הצעדים שלו מתחזקים, היא הסיקה שהוא מתקדם לעברה "יאללה, בואי" הוא תפס את ידה והרים אותה. "היי, גל" היא הביטה בפניו עם חיוך, אך הוא לא החזיר חיוך, הוא היה מפוקס באזור הצד הימני של פניה "מה יש לך כאן?" הוא הצביע על הלחי שלו, נראה היה כי הוא מודאג. "בלחי?" היא שמה את היד שלה על הלחי, היא הרגישה כאב נוראי, האזור היה אדמדם-כחלחל. "מי עשה לך את זה?" הוא היה חייב לדעת. "לא, זה כלום" מאיה רצתה לברוח מהנושא, היא ידעה שאין שום צורך לערב אותו בזה. "מי עשה לך את זה?" הוא היה נשמע יותר מאיים, הוא רצה תשובה. "אסף" היא לחשה והשפילה מבט. "אני אדבר עם עומרי, אל תדאגי" הוא התחיל להתרחק מהאזור בצעדים מהירים והוציא את הפלאפון שלו, ונעלם בפנייה הקרובה מעינייה. "גל!" מאיה צעקה, אבל היה נראה כי הוא לא שומע. היא פחדה, היא ידעה שההתערבות של השניים האלה לא מבשרת טובות.
– – –
"אמא, אמא, אמא!" טל נידד לאימו "מה, חמודי?" היא התפנתה אליו, בדיוק סיימה שיחה חשובה עם עבודתה. "אפשר שמאיה תבוא?" ניתן היה להבחין בזוהר בעיניו כשהוא אמר מאיה, שתמיד אמירת המילה הזאת לוותה בנשיפה ארוכה בסיום המשפט. "אתה צריך להתקשר ולבדוק אם מאיה יכולה" היא הייתה קצת עצובה שטל שינה את מבטו המאושר, למבט שמביע תהייה. "קח, תדבר" היא הביאה לו את הטלפון של הבית, שחייג כבר לבית של מאיה. אב הבית ענה, ולאחר שיחה קצרה עם טל, הוא העביר את הטלפון למאיה; "מאיה, אתה רוצה לבוא אלי?" טל קצת התבייש ודיבר חלש. מאיה ביררה, וענתה לו "אני לא יכולה, אבל אתה יכול לבוא איתי ליום הולדת של דור" היא אמרה, וטל הסכים. הוא לא ידע מי זה דור, אבל שמח שיוכל לראות אותה. שניהם העבירו פרטים להורים, ותוך פחות משעה עלה טל על המכונית של אבא של מאיה בדרכם ליום ההולדת. "אתה יודע מי זה דור?" אבא של מאיה פנה לטל, שענה לו בשלילה. "הוא יהיה איתנו בכיתה" מאיה התלהבה כשהיא חשבה על תחילת הלימודים כבר. השניים נכנסו בליווי אביה, אמנם דור לא בירך את פניהם, אבל אימו שמחה לראותם. אבא של מאיה ואמא של דור התרחקו מהם טיפה, בעוד האם מבררת מיהו הילד שנכנס עם מאיה ואביה. "הוא ילמד איתם בשנה הבאה, וחשבתי שיהיה נהדר אם הוא יכיר גם את דור" האב חייך, ואמא של דור הסכימה בשמחה. "דור" היא קראה לו, "בוא, יש לך אורחים".
תגובות (0)