חבל מקשר-לתחרות של ניקול

מרשל עקב אחרי הרופא אל עבר היציאה. כמובן, בחודשים האחרונים הזדמן לו להיות בחוץ, אבל עכשיו… בבגדים רגילים לגמרי עם המזוודה שלו איתו, יוצא אל אוויר העולם…
ונותר שם.
הוא עקב בעינו אחרי מצלמת הביטחון. הוא הרגיש כאילו המצלמה בוהה בו, האור האדום הקטן והעדשה לא השרו עליו ביטחון.
הוא ניער את ראשו ובהה בגב החלוק הלבן של הרופא שלו, מחייב את עצמו לזכור שהמצלמה לא עוקבת אחריו. המצלמה לא נותנת לאף אחד לעקוב אחריו ספציפית. הוא לא לבד בעולם, יש מספיק אנשים ואף אחד מהם לא מעוניין להרע לו.
"מרשל?" שאל הרופא.
"כן, דוקטור גרין?" מרשל הרים את מבטו אל הדוקטור בהיר השיער שחייך אליו חיוך חם ודואג.
"ניפגש ביום רביעי, כן?" הוא ווידא.
מרשל הנהן בחיוך קטנטן ולחץ את ידו של המטפל שלו.
לא… המטפל לשעבר?
הוא חידש את אחיזתו במזוודה שלו ועבר את החצר. הוא ראה את גברת לוראנס שרוקדת עם האוויר בעודה מזמזמת לעצמה מנגינה, את ליאונל שישב על הספסל ובעט ברצפה בעודו בוהה בשמיים הכחולים, את ג'ניפר הקטנה מתנדנדת לגובה בחיוך רחב.
הוא לא יתעורר איתם כל בוקר עוד, הוא לא יאכל איתם עוד את הארוחות בחדר הצבעוני, הוא לא יצא איתם כל צהריים חמימים לחצר.
כי הוא בריא עכשיו.
הוא לא באמת ידע אם הוא יתגעגע אליהם או לא. המצב שלהם הרבה יותר נוראי משלו. מה כבר הייתה הבעיה שלו, שהוא חשב שכל פיסת טכנולוגיה בעולם היא חלק חשוב בקונספירציה ענקית כנגדו? זה פחות נורא מהמצב של רוב האנשים כאן.
הרופאים אומרים שהוא פשוט אינטיליגנטי. הוא אינטיליגנטי מספיק בשביל לקחת צירופי מקרים חסרי קשר ומצבים שונים ולמצוא את הקשרים בינהם, למצוא את הקונספירציה, בין אם היא קיימת או שלא.
ועכשיו, כשהסבירו לו שהכל בראש שלו ואין קונספירציות, הוא חופשי ללכת.
והיא יצא אל הרחוב הסואן, המכוניות ערבו על פניו במהירות מסחררת.
הוא תהה, האם הקולות מושפעים מהאווירה? או שזה היה רק הדמיון שלו? בחצר של בית החולים הכל הרגיש שקט, אבל בצד הזה של הגדר… אנשים מדברים בקול, מכוניות מצפצפות ורועשות וכל כך הרבה רעשים נוספים שמרשל כבר שכח.
הוא נשם את העיר לריאותיו, עמוק, ואולי זה היה אותו אוויר אבל התחושה- היא לא הייתה אותו הדבר.
הוא עצר בפינה של רחוב אבי ומישיגן, ונשען על העמוד הנושא את שמות שני הרחובות.
מרשל בחן את המכוניות בעיניו בדממה.
"היי, מרשל!" מכונית כסופה נעצרה מולו ואחיו הגדול, מרווין, יצא ממנו. צמד האחים התחבקו, ומרשל נאלץ לעלות על קצות אצבעותיו בכדי להגיע לגובה נוח בשביל מרווין.
"היי מרוו," הוא מלמל כשהם התנתקו.
מרווין הניח את המזוודה של אחיו בבאגאז' של המכונית שלו. "אז… השתחררת, יפה, מרשים." הוא נכנס למכונית וכך עשה גם מרשל.
"חגורה," הוא ציין והתניע. מרשל ציית וחגר בעוד אחיו מתחיל לנסוע בדרך הביתה.
"איך… בבית?" מרשל שאל, נלחם בדחף להעלות את רגליו ולחבק את ברכיו. הוא לא רצה ללכלך את המושבים.
"הבית כמו הבית, שום דבר טוב לא יוצא משם אבל אין מקום כמותו."
ברמזור האדום מרווין פנה אליו בארשת פנים רצינית. "אתה יכול לבוא אלי, באמת, אתה לא חייב להישאר שם."
"לא, מרווין, זה בסדר, אני בסדר."
הוא שיקר. הדבר האחרון שהוא רצה היה לחזור להורים. שניהם תמיד היו דוחקים בו, מחייבים אותו להיות מושלם. אבל הוא לא רצה להפריע למרווין ולארוסתו.
מרווין נאנח והאור התחלף לירוק.
חצי שעה עברה בשתיקה, רק הרדיו ניגן תחנת רוק אקראית. מרשל זיהה שיר או שניים, אולי שלושה, אבל כנראה שהרוב היו חדשים מדי בשבילו.
בבית החולים היה איסור על רדיו, טלוויזיה וטלפון ללא אישור מההנהלה. מחשב לא היה שם בכלל.
בסוף הנסיעה מרשל יצא מהמכונית. "אתה לא בא?" הוא שאל את מרווין.
"היה לי ריב איתם, ההורים…" הוא הניד בראשו קלות ולחץ על כפתור שפותח את תא המטען.
מרשל הוציא את המזוודה שלו ונופף אל אחיו, זה נופף לו חזרה ונסע לדרכו. מרשל התבונן במכונית המתרחקת עד שיצאה מטווח הראייה ואז נשם נשימה עמוקה ודפק על הדלת.
הדלת נפתחה לאחר כמה שניות. "מרשל…" מלמלה אימו, הנמוכה והשמנמנה. הוא קיבל את שיערה השחור כלילה. "אתה נראה זוועה."
היא לא השתנתה.
"היי מא, מה קורה?" הוא שאל והיא רק צקצקה בלשונה ונתנה לו להיכנס.
הוא נכנס לבית החמים. כלום לא השתנה, עדיין הכל היה נקי ומצוחצח ללא רבב, כאילו אף אחד לא גר כאן, רק הטלוויזיה השתנתה.
כמובן, מרשל הרי ניפץ את הקודמת.
"אתה רוצה לראות טלוויזיה, מותק?" שאלה אימו בטון רך ועדין.
מרשל הניד בראשו לשלילה. "אפשר, אולי… רק כוס תה?"
בזמן בו שהה בבית החולים הוא הספיק להתמכר לתה. זה היה טעים, ובימי החורף הקרירים הוא היה מנחם בהרבה מקפה.
"כמובן," אמרה אימו וצעדה למטבח.
הוא הלך אחריה ואז היישב ליד השולחן בשקט. הוא בוודאי היה שמח להכין תה לעצמו, אבל לאף אחד אסור לגעת בדברים שבמטבח. אסור ללכלך את המטבח.
"הנה לך, חומד, שתה הכל." היא הלכה לסלון, או לחדר שלה, או למשרד, אבל בעצם למי אכפת? מרשל רק רצה את התה שלו.
הוא שתה בשקט, בוהה בקירות. הם היו שחורים ולבנים, בלי הציורים הצבעוניים והילדותיים למראה של כל המחלקה הפסיכיאטרית.
לא, לא, בלי מחלקה פסיכיאטרית. בית עכשיו, אין עוד ציורים.
הוא צפה בתמונה המשפחתית הישנה על אחד המדפים, אבל היא כבר לא הייתה משפחתית. מרווין ומרשל נגזרו, רק אמא ואבא נותרו שם כעת. הם בהו במרשל האמיתי מתוך המסגרת, כאילו אומרים לו "לך מכאן, אנחנו מתביישים בך. אתה משוגע."
הוא משך באפו וקם.
"אמא," הוא קרא, "אני הולך לעשות סיבוב בשכונה!"
"אוקיי, קח ג'קט!"
הוא לקח את הג'קט הישן שלו ויצא לרחוב. הרחוב הזה היה פחות מרכזי ורועש, קרוב יותר לפרוורים.
בניסיון לחשוב לאן ללכת, הוא נתן לרגליו להוביל אותו לאן שיובילו.
ולאחר כמה זמן- שעות?- של הליכה, הוא נתקל במישהו. "אני מצטער, אתה בסד-" הוא שאל בדאגה.
ילדה עם שיער שחור כלילה ופס וורוד הרימה אליו מבט. "אני בסדר, תודה. אני מצטערת שנתקלתי בך, הייתי צריכה להסתכל לאן אני הולכת."
"זה בסדר, גםאני לא בדיוק שמתי לב." הוא חייך.
היא חייכה חזרה.
"מרשל," הוא הציג את עצמו.
"פיונה." היא לחצה את ידו.
על ידיה היו המון ציורים. ציורים צבעוניים וילדותיים לגמרי.
כמו בחדר האוכל?
הימים עברו והיא הפכה לדבר היחיד הנפלא בבית. כך גם השבועות, ואז החודשים. היא הייתה בשבילו החבל המקשר הקטן שהזכיר לו את הימים הפשוטים, עם מיס לוראנס וליאונל וג'ניפר הקטנה, עם ציורים ילדותיים ובלי אקטואליה ורק… כל יום, כל רגע, כל דקה בפני עצמה, בלי להמתין לדקה הבאה. אותם הימים הקסומים שדברים היו מה שהם. ועדיין, איכשהו, לעולם היה שבחוץ, איפה שתקשורת היא בטלפון והכל חייב להיות מכוון כמו משחק שח ענקי והכל נקי ומושלם ומבוגר הוא מבוגר אבל גם ילד בנפשו.
הם לא התאהבו, הם לא בילו את ימיהם הארוכים באושר ועושר.
רק בלי קונספירציות, והרחק מהמחלקות הפסיכיאטריות.