תחנה מרכזית

"תנסה להסתכל על העולם כאילו אנחנו מדענים", אמרה והציבה שני כסאות מול המעקה. מהגג שלה אפשר לראות את כל הרחוב שפרוס למטה.
"מה אתה רואה?" שאלה ולקחה לגימה הגונה מכוס היין שלה, עוקבת בעיניים אחרי בחור קירח עם משקפי שמש צעקניות.
"מה אני רואה? מה שאת רואה, רחוב!", היא התעמקה בחיוך בבחור עם משקפי השמש עד שפנה בקצה הרחוב ונעלם.
"תנסה רגע לתאר לי מה אתה רואה.." אמרה ושוב ננעלה על מישהו ברחוב, הפעם זה אבא צעיר עם עגלת תאומים.
"אני רואה שמונה בניינים לבנים, כיכר, אני רואה משרד מכירות של הקבלן. אני רואה כביש מרכזי ושלושה מקומות חניה ושתי מדרכות, במפרים, מעברי חציה. להמשיך?"
שוב לקח לה זמן לענות לי, האבא והתינוקות ברחוב ריתקו אותה לגמרי.
אחרי שסיים להרים את אחד מהם, התקין בפה של השני מוצץ וסיים את שיחת הטלפון שלו, החזירה אליי את המבט.
"זה ההבדל בינינו, אתה רואה ריבועים ועיגולים. אני רואה סיפורים."

"היא משוגעת" חשבתי, "היא חושבת שאנחנו בסטימצקי."
"עכשיו תקשיב," היא חתכה לי את המחשבות תוך כדי שקמה וקיפלה את הכיסאות, "אני לוקחת אותך מחר לתל אביב. אתה לא שואל למה ולאן, אני מסמסת לך שעה ואתה מגיע. יש?"

–
בערב רטט הנייד שלי פעמיים.
"מחר, 12:00, תחנה מרכזית." זימזם פעם ראשונה,
ואז הוסיף – "תביא מחברת."

–
שלוש שעות העברנו שם, יושבים על ספסל באמצע רחוב דחוס וחנוק.
אף פעם לא הרגשתי כל כך חנוק בתוך רחוב.
היא מצביעה עם העיניים על אנשים שונים, מספרת לי איך קוראים להם; מאיפה באו, לאן הם נוסעים.
"זאת יעלה" היא מספרת ואני כותב, "היא נוסעת להורים שלה בהוד השרון. היא מציירת רק בחושך, עם אור של מנורת קריאה."
היא מספרת לי על נהגי המוניות, על מנקי הרחוב, על עורכת דין שנקלעה לכאן במקרה.
"את כולם את מכירה?" אני שואל כשהיין נגמר והיד מותשת מלכתוב,
"אין לי מושג מי הם, אבל עכשיו אנחנו מכירים. זה כיף מדי פעם, לצאת לרחוב, להכיר אנשים, לחזור הביתה עם עוד כמה סיפורים חדשים."

–
מחר נשב שם שוב, בפעם השביעית.
מדי פעם אני מעביר לה את המחברת ומוצא כמה סיפורים בעצמי.
היין זורם והרחוב קצת פחות חנוק ואנחנו מכירים מלא סיפורים חדשים;
כתבנו על משפחה ואהבה וכסף, כתבנו על מוות ולידה, על אושר ועצבות.

"יום אחד נעשה מזה ספר," הבטיחה לי, "נקרא לו.. תחנה מרכזית."