"מכולן אותך ביקשתי" – פרק 5

נקודת מבט לירון:
"לירון!" שמעתי צעקות מבעד לדלת, אך נתתי לעצמי להתעלם מהצעקות והתהפכתי לצידה השני של המיטה בתקווה שמי שזה לא יהיה יתייאש וילך.
"נו לירון, קום יש לנו לימודים!" הצעקות מבעד לדלת המשיכו.
ניסיתי להתעלם מהצעקות ולנסות להמשיך לישון, מה שלא כל כך הצליח לי כי הדפיקות המזורגגות שהאלה לא נתנו לישון.
הדפיקות המשיכו, קמתי כולי בעצבים מהמיטה.
"מה אתם רוצים?" צעקתי כשפתחתי את הדלת וראיתי את אליאן עומדת מחוץ לדלת ומצחקקת.
"מישהו פה עצבני על הבוקר." היא אמרה ועקפה אותי ונכנסה לחדר.
"ככה אתה מתכוון ללכת ללמוד?" היא שאלה בזמן שישבה על המיטה שלי.
"נו אליאן מה את רוצה ממני, מה נפלת עליי על הבוקר." אמרתי באדישות.
"תגיד לי מה יש לך, יש לנו לימודים!" היא אמרה בחצי צעקה.
"נו עזבי אות לימודים עכשיו, אליאן." התחננתי.
"נו, אנחנו נאחר לארוחת בוקר, קדימה קח תלבש את זה תתארגן זריז." היא אמרה בזמן שהוציאה מהארון שלי מכנס וחולצה והושיטה לי אותם.
"נו אליאן, רדי ממני פליז." התחננתי.
"קדימה, אתה עוד פה?" היא שאלה.
האמת, באותו רגע לא הבנתי מה היא רוצה ממני, ברור שאני פה אני עומד פה מולה.
ואז, לפני שהספקתי להבין מה קורה, אליאן דחפה אותי לתוך השירותים כשהבגדים בידי וסגרה את הדלת.
"אני מחכה לך פה, עד שתתארגן." היא צעקה לי.
ורק אז הבנתי שכבר אין לי סיכוי נגדה, והיום אני הולך ללמוד. לצערי.
"טוב, אני מוכן." אמרתי לאחר שסיימתי להתארגן.
"מעולה." היא אמרה בחיוך.
"שנצא?" היא שאלה.
"אחרייך." עניתי ופיניתי לה את הדרך.
"לא, אחריך." היא אמרה ופינתה לי את הדרך.
"לא, אני מתעקש, אחרייך." אמרתי ופיניתי לה את הדרך.
"חבל, כי מתעקשת יותר, אחריך." היא אמרה ודחפה אותי מחוץ לדלת.
לפני שהספקתי להבין מה קורה מצאתי את עצמי מחוץ לחדר.
קטנטנה אבל יש לה כוח.
"ממתי נהיית כזאת חזקה?" שאלתי את אליאן בזמן שהיינו בדרך לקפיטריה.
"השיעורי ריקוד הכניסו בי אנרגיה." היא ענתה.
"אז תגיד, לאן ברחת לי אתמול בארוחת צהריים?" היא שאלה.
האמת, באותו רגע לא ידעתי כל כך מה לענות. הסיבה שנעלמתי לי ממש טיפשית, לא רק שלא יצא לי מזה כלום, גם פספסתי את הארוחת צהריים ונשארתי רעב.
"סתם, אני…" התחלתי לגמגם.
"היי." שמענו קול מאחורינו מה שגרם גם לי וגם לאליאן להסתובב אחורה. מאחורינו עמדה ילדה עם שיער זהוב לבושה בחצאית קצרצרה אבל לא יותר מידי, היא בהחלט הייתה מאוד יפה.
איך שאליאן ראתה אותה היא רצה אליה והן התחבקו.
"עוד לא עשיתי היכרות ביניכם. תאיר זה לירון אח שלי, לירון זו תאיר השותפה שלי לחדר." אמרה אליאן כשהציגה כל אחד מאיתנו.
הבטתי בתאיר וחייכתי חיוך ממזרי, היא ממש יפה קשה להוריד ממנה את העיניים, תאיר הביטה בי וחייכה חיוך ביישני ולאחר מכן מיהרה להשפיל מבט.
"טוב, אני לא יודעת מה איתכם אבל אני מתה מרעב." אליאן שברה את השתיקה.
"כן, גם אני." אמרתי.
"אז, שנלך?" שאלה אליאן ושלושתנו פסענו לכיוון הקפיטריה.

נקודת מבט זוהר:
"ימים יגידו אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך…" זמזמתי בזמן שהסתובבתי בחצר כמו בכל בוקר.
כל בוקר לפני הארוחת בוקר אני מסתובב בחצר של הפנימייה, אני אוהב להסתובב בחצר כשהיא עוד ריקה ואין כל כך הרבה ילדים.
לפתע הפלאפון שלי צלצל, הוצאתי את הפלאפון מכיס הג'ינס שלי, על הצג הופיע מספר חסום.
"נו מי מה את רוצים מהחיים שלי?" מלמלתי בזמן שהבטתי בפלאפון שהמשיך לצלצל.
"הלו?" עניתי לשיחה.
"כבר השגת לי את הכסף?" שאל הקול מהצד השני של הקו.
"לא." אמרתי ובלעתי את רוקי.
"אבל אני אשיג בקרוב, תן לי עוד קצת זמן." אמרתי.
"אני מזכיר לך, הזמן הולך ואוזל, אם תשיג את הכסף אני אאלץ לנקוט בצעדים, ותאמין לי שלא כדאי לך שזה יקרה." אותו קול אמר.
בלעתי את רוקי. "תן לי… תן לי רק עוד כמה ימים וכל הכסף אצלך." אמרתי בקול רועד.
"שבוע, יש לך שבוע להשיג את כל הכסף." הוא אמר.
"אל תדאג, אני אסדר לך את הכסף תוך שבוע." אמרתי.
האמת, לא היה לי מושג איך, אבל אני חייב.
"יפה, אז אנחנו מבינים אחד את השני, תראה בעוד שבוע כשיש לך את כל הכסף." הוא אמר והשיחה נותקה.
"פאק!" צעקתי בעצבים והתחלתי לבעוט באבנים.
ישבתי על רימת אבנים וקברתי את ראשי בין ידיי, ואז עלה לי רעיון.
לקחתי את הפלאפון שלי וחייגתי לחיים.
"הלו." שמעתי את חיים מהצד השני של הקו.
"חיים, זוהר." אמרתי.
"אה זוהר, שנים שלא שמעתי ממך, איפה אתה נעלמת תגיד לי?" הוא שאל.
"שמע רגע, אני צריך שתארגן לי עבודה בשעות הלילה." אמרתי.
"לפני שנה התחננתי אליך שתבוא לעבוד אצלי לא רצית, מה קרה עכשיו?" הוא שאל.
"מה קרה, מה קרה. מה זה מה קרה, אני צריך עבודה, יש או אין לך?" שאלתי ומעט הרמתי את הקול.
"קודם תוריד טונים ומהר, והאמת שכרגע כל התפקידים מלאים, ולצערי הרב אין לי מקום לעוד עובדים." הוא אמר בקול מצטער.
"חיים, אני צריך עבודה בדחיפות, תאמין לי אתה לא תתחרט אם תיקח אותי לעבודה." התחננתי.
"אני מצטער זוהר, הייתי רוצה אבל אין לי מקום לעוד עובדים." הוא אמר.
"אני מוכן לקחת פחות ממה שאתה משלם לעובדים בדרך כלל." אמרתי.
"זוהר, אני מצטער, אין מקום." הוא אמר.
ואני שתקתי, לא היה לי מה לומר, ניסיתי לחשוב איך אני ממשיך מכאן עכשיו.
"טוב, אני באמת מצטער זוהר, אני חייב ללכת יש לי עבודה. יום טוב ותבוא לבקר." הוא אמר והשיחה נותקה.
"כן בטח, לבוא לבקר, אם אני אבוא זה רק בשביל לדפוק לך אגרוף." מלמלתי לאחר שניתקתי את השיחה.
ישבתי על ערימת האבנים כשראשי קבור בין ידיי, התחלתי לחשוב, איך לעזאזל אני משיג מאתיים אלף שקל תוך שבוע.