שבר זמן – פרק 7 – הנערה שנעלה אותי

"מה קרה כאן?" שאלתי את כריסטופר.
הסתכלתי מבוהלת על מאט. הוא היה חיוור יותר ממה שהיה אי פעם. הוא הרזה הרבה, עיניו היו עייפות וזיפיו הקטנים צמחו וגדלו.
"מאט, אתה בסדר?" שאלתי אותו והורדתי אותו ממני. קמתי מהרצפה והסתכלתי עליו, הוא היה מעולף.
"מה קרה כאן? אני נכנסתי לתוך הציור!" כעסתי על כריסטופר שהתעלם ממני.
"העלמה ווקס, אינני יכול לספר מה התרחש כאן כרגע… אני לא האדם המתאים." אמר בחשש.
"אז מי כן?" שאלתי אותו ופניתי בחזרה אל מאט. "תעזור לי!" כעסתי על כריסטופר ושנינו הרמנו אותו ותמכנו בו עד שהגענו לדלת הברזל ה…
"איך?" שאלתי את כריסטופר בנזיפה למראה הדלת הנעולה.
צעדים הידהדו ברחבי המסדרון.
"מה נעשה?" שאלתי אותו.
"מהר, לציורים!" אמר כריסטופר ורץ למסדרון כאשר משך את מאט אחריו.
הוא עצר מול ציור של נערה בעלת שיער אדמוני שהגיע לה עד הכתפיים, עיניים חומות קרמליות וגוף אתלטי. הרקע מאחורי הנערההיה וילון קטיפה אדום כמעט שקוף שמאחוריו דלת עץ שחורה.
את התמונה מיסגרה מסגרת עץ שחורה ועבה בעלת חיתוכים בצורת יהלומים.
הציור הגיע לרצפת המסדרון ולידו נחו שני פמוטי כסף עם נרות גדולים שמאירים את שני צידי הציור. כריסטופר לקח אחד מהם ונכנס לציור כשהוא צועק אליי.
"קדימה!" הוא לקח את מאט בידו ונכנס לתוך הציור ואני אחריו…
בחשש.
"הגיע הזמן!" אמרה הנערה שישבה על במת עץ עגולה ורחבה.
"נלי?" שאל כריסטופר למראה הנערה.
"כריסטופר? למה יש בידך פמוט?" שאלה נלי ואש הנרות מהפמוט שרפו דבר מלבני בלתי נראה מאחוריהם, ואז נפלנו על ריצפת הבמה.
"איך הגעת לפה?" שאל אותה כריסטופר.
"שבר… שבר זמן… רוצים… שולטים…" החל למלמל מאט.
"מה הוא אמר? שבר זמן?" שאלתי לאוויר.
"אני לא בטוחה שאני יכולה לספק פרטים לידה." אמרה הנערה שכנראה קראו לה נלי והצביעה בגועל עליי.
"אני חושב שכדאי שנספר לה!" כריסטופר אמר.
"ווקס?" קולו של מאט צייץ.
"מאט!" צעקתי בשמחה. "הוא התעורר!" אמרתי לכריסטופר.
"איפה אני?" שאל מאט.
"זה ישמע הזוי, אבל… בתוך ציור." עניתי לו והתיישבתי לצידו.
"זה… לא נשמע לי הזוי… בכלל… כלאו אותי באחד כזה." אמר מאט והתיישב גם הוא לצידי.
"מה זאת אומרת כלאו אותך באחד כזה?" שאלה נלי שהתחילה להתעניין במה שקורה סביבה ולא רק בכריסטופר.
"אבירים, דחפו אותי לציור, ו… אמרו לי הרבה דברים על, משהו על זמן ועל…" התחיל לומר מאט עד שקטעו אותו.
"הוא יודע!" ענתה נלי וסטרה למאט.
"מה את עושה?" שאלתי אותה ונעמדתי.
"עדיף שנצא מפה, ואחרי זה… נדבר." אמר כריסטופר.
"איך נצא מפה? שרפת את השער!" אמרה נלי ברוגז וסימנה בידה על המקום שממנו התעופפנו ואז נחתנו על הבמה.
"יש עוד דרך לצאת מפה?" שאלתי אותה.
"את שואלת אותי?" כעסה נלי.
"כן! את נכלאת פה, לא?" כעסתי עליה.
"מה עם הדלת?" שאלתי את כריסטופר.
"איזו דלת?" שאלה אותי נלי.
"אני מבינה שלא יצא לך לחקור את 'בית הכלא' הקטן והנחמד שלך, הא?" שאלתי אותה והסטתי את וילון הקטיפה האדום שחשף דלת עץ שחורה.
"חדת הבחנה." אמרה לכריסטופר בקנאה ובכעס כשראתה איך נעץ בי מבטים.
רגע, הוא נעץ בי מבטים?
"אחרייך!" אמרה נלי בעוקצנות ופתחה את הדלת שהובילה ל…
"תא כלא?" שאלתי את כריסופר.
מולנו ניצב תא כלא קטן הבנוי מסורגי ברזל מחלידים ולצד הקיר מכוסה הטחב נח לו ספסל עץ חום ומונחת עליו שלשלת עם אזיקים.
"מה זה?" שאל מאט. הוא התיישב על הרצפה הלחה כמישהו שיש לו סחרחורת.
החדר היה קטן ורק פמוט כסף קטן שניצב על הקיר מול התא האיר את החדר.
"מה זה?" חזרה על שאלתי נלי.
"לא יודע." אמ רכריסטופר ופתח את דלת הברזל בחריקה כבדה.
ריח של עובש עמד באוויר.
"יאק." אמרה נלי.
"מוזר." חשבתי לעצמי.
"מה מוזר?" שאלה נלי.
כנראה חשבתי בקול.
אני אגיד לך מה מוזר! את מדברת בסלנג מהעתיד ולעומת זאת, כריסטופר מדבר בשפת ימי הביניים! לא מספיק מוזר בשבילך?
כל כך רציתי להגיד לה את זה בפנים, אך לא היה לי אומץ.
בום!
חבטה נשמעה. נלי נתנה אגרוף בלסתו של כריסטופר והוא נפל. היא בעטה בבטנו של מאט ואחר כך בראשו והוא התעלף.
כריסטופר קם עם הפמוט בידו, והנרות שכבו על הרצפה, מאיים על נלי בעזרת הפמוט. אך היא, שמה לב לתנועתו, חטפה מידו את הפמוט ותקעה אותו בראשו של כריסטופר.
הוא התעלף.
"מה את עושה?" שאלתי אותה.
היא דחפה אותי אל תוך התא בעזרת הפמוט ונעלה אותי במנעול כבד.
אחר כך, עשתה את הדבר שאפילו בסרטים רק המשוגעים עושים זאת, בולעים את המפתח.
"אני יודעת שאת מהעתיד ושאת אחת מהם! את רוצה, כמוהם, לשלוט על ההיסטוריה ועל העולם כולו! לא אתן לך לעשות זאת!" אמרה נלי ויצאה בריצה מהדלת השחורה.
גם אותה היא נעלה.
הכל קרה כל כך מהר, בקושי הספקתי להבין מה קרה…
אך הבנתי את העיקר,
יש מישהו שרוצה לשלוט על ההיסטוריה, ונלי חושבת שאני אחת מהם!