כי לא נשאר דבר – פרק 8

פרק 8 –

– ״אי-אפשר ככה.״ שירן אמרה וישבה על הכיסא שליד המיטה שלי.
״מה קרה ?״ אמרתי כשהרמתי אליה את הראש שלפני שניה היה קבור בכרית.
– ״תראי אותך כמו ממורמרת, בקושי יוצאת מהבית, בקושי אוכלת ושותה… הבנתי שאור בעזה אבל לא צריך להגזים.״ דיברה מהר.
״מה את רוצה שאני אעשה ?״ שאלתי והסתכלתי עליה במבט לא מובן.
אם חבר שלה היה נמצא בעזה, לא הייתי חושבת על להגיד את הדברים האלה בכלל, הייתי תומכת בה.
– ״דבר ראשון שתקומי מהמיטה הזאת כבר.״ אמרה ושילבה ידיים.
הסתובבתי על הגב והתיישבתי על הקצה של המיטה.
״מה עכשיו ?״ שאלתי.
– ״שנצא קצת.״
״נצא לאן ?״
– ״לא יודעת.״ אמרה ואחרי שניה היה צליל של הודעה מהאייפון שלה.
– ״לרז יש בית ריק.״ אמרה אחרי שהסתכלה באייפון.
״נו אבל…״ ניסיתי למצוא תירוץ הגיוני, למרות שאני לא חושבת שכרגע אני אמצא כזה.
נשכבתי על הגב על המיטה ושמתי כרית על הפרצוף, אני רוצה להעלם. השבועיים האחרונים היו קשים בשבילי. צה״ל הכריז על מבצע קרקעי בעזה ואני כבר הבנתי מה זה אומר… לא שמעתי מאור בכלל, מהרגע שהוא יצא מהבית אני לא יודעת מה קורה איתו. הוא סיפר לאמא שלו שביקשו ממנו להגיע מוקדם לאימונים, אבל שכח להזכיר שהאימונים הופכים למציאות. הוא ביקש ממני לדבר איתה כמה שיותר…. ולא לספר לה את מה שאני יודעת. קשה לי בלעדיו, אפילו יותר מהפעם הראשונה שנפרדנו. זה שונה כי אני לא יודעת עם מי או איפה הוא…. הרבה חיילים מתו בשבועיים האחרונים, זה כבר לא צחוק כל מה שהולך שם. אם חשבתי שעוד שבוע וזה נגמר כמו המבצעים הקודמים, פה ? אני לא רואה את הסוף. עברו עלינו לא מעט אזעקות… ובדרום עוד יותר. אני מבינה את המטרה של צה״ל, אבל עדין אני רוצה שזה יגמר כמה שיותר מהר.
– ״די נו אני רוצה את החברה הכי טובה שלי בחזרה.״ שירן אמרה וקטעה את כל המחשבות שלי.
״מה עשיתי ?״ שאלתי בתמימות אבל בעצם כבר ידעתי את התשובה.
היא הסתכלה עלי עם ידיים שלובות… כאילו רומזת לי שנמאס לה כבר מכל התשובות המתחכמות.
״בסדר בסדר.״ אמרתי והרמתי ידיים לכניעה.
כניראה שאני לא אצליח לצאת מזה.
״אבל אני חוזרת מוקדם, אני באה רק בשבילך.״ אמרתי וקמתי מהמיטה למקלחת.
כשיצאתי ממנה לבשתי גינס וחולצה לבנה גדולה ורופפת. הוצאתי את השרשרת של אור מחוץ לחולצה ושמתי את הטבעת שהוא קנה לי. סדרתי את השיער, שמתי כפכפים ויצאנו.
– ״סוף סוף מוציאים אותך מהמרמור.״ שירן אמרה בזמן שהתקשרה להזמין מונית.
רז גרה קצת רחוק אז זה לא רעיון כל כך טוב ללכת אליה ברגל.
״אני לא ממורמרת.״ אמרתי לה כשהיא סיימה לדבר.
בזמן האחרון היא קוראת לי ככה הרבה, ואני לא כל כך אוהבת את הכינוי החדש הזה שהיא הדביקה לי.
– ״בכלל לא, רק איבדת את השמחת חיים.״ אמרה והתקדמה למונית שעצרה מולנו.
בזה כבר לא יכולתי להתווכח איתה… בזמן האחרון אני באמת פחות צוחקת, פחות מחייכת… ואפילו אני יכולה להגיד שאני מוצאת את עצמי כמעט כל לילה מסתכלת על השרשרת של אור, ופשוט הדמעות זורמות החוצה, בלי שליטה… אני לא יכולה לעצור אותן ואני גם לא יכולה למנוע מהן לצאת. אני רק רוצה שהוא יחזור והכל יהיה כמו שהיה קודם.
בלי בכי, יותר חיוך.
– ״תעצור כאן.״ שירן אמרה לנהג אחרי כמה דקות ונעצרנו מול הבית של רז.
היא שילמה לו ויצאנו.
– ״הלוואי שאיתמר לא כאן.״ אמרה תוך כדי שהיא מתקדמת אל הבית.
״באמת מה קורה איתכם בזמן האחרון ?״ שאלתי אותה.
– ״מה קורה איתנו ?״ שאלה בתמימות.
״הבנתי אותך.״ צחקתי.
כשהגענו הדלת של הבית הייתה פתוחה, פשוט נכנסנו וחיפשנו ילדים מוכרים.
בדרך-כלל כשלרז יש בית ריק, חצי מהעיר אצלה. כל-עוד יש שתיה, הם יושבים פה עד לפנות בוקר ולא זזים.
הסתכלתי לצדדים לראות אם אני מכירה פה מישהו אבל לא מצאתי אף אחד מוכר. שירן נעלמה מזמן ואני איבדתי את עצמי, אז פשוט הלכתי קדימה עד שהגעתי לדלת גדולה מזכוכית שמפרידה בין הבית לחצר. לא היה לידי אף אחד, פשוט פתחתי את הדלת ויצאתי מהר החוצה. כבר התחיל לכאוב לי הראש… רואים שהרבה זמן לא יצאתי… הייתי צריכה קצת שקט מכל הרעש בפנים. אבל כניראה שהיו עוד כמה שחשבו כמוני, כי ראיתי ילדים מפוזרים בכל החצר… לא הרבה כמו בתוך הבית, אבל עדיין… ילדים.
עשיתי שם סיבוב קטן עד שמצאתי נדנדה כזו שמוסתרת מאחוריי עץ, מרוחקת מכולם. התיישבתי שם והוצאתי את האייפון כדי לראות מה השעה, בסביבות האחת-עשרה בערב… ראיתי שייש כמה הודעות משירן ומעוד כמה, עניתי להם ואחרי זה נכנסתי לאינסטגרם.
– ״מכורה לאייפון, אה ?״ מישהו אמר מאחוריי. קפצתי, הוא הבהיל אותי.
שמעתי צחוק וצעדים, אחרי שניה עמד מולי ילד גבוה.
״לא.״ אמרתי והמשכתי להיות באייפון.
מאיפה הוא הגיע, את זה לא הבנתי.
– ״עאלק.״ צחק והתיישב לידי.
״מה אתה רוצה ?״ שאלתי והתרחקתי ממנו קצת, לא מכירה אותו… וכרגע גם לא רוצה.
– ״אותך.״ הוא שוב צחק, מכאן הבנתי שהוא שיכור.
– ״תזכירי לי איך קוראים לך ?״ שאל.
״אבישג.״ אמרתי בתמימות.
– ״שם יפה לילדה יפה.״
״ואו אתה עף עם המחמאות מה ?״
– ״בסה"כ אומר אמת.״ חייך.
״והאמת היא ?״ שאלתי.
– ״שהייתי רוצה לדעת אם יש חבר ?״ שאל והתקרב אליי קצת, נתתי לו… הוא לא מסוכן.
״יש.״ חייכתי.
– ״ואיפה הוא ?״ צחק ועשה את עצמו מסכל מסביב.
״בעזה.״ אמרתי וכל החיוך מקודם ירד לי בשניה… מצחיק איך רק מזכירים אותו עולה לי חיוך אבל כשמזכירים איפה הוא נמצא הוא כבר נעלם.
– ״מצטער.״ הוא אמר והסתכל עליי.
״עזוב, שטויות.״
ניסיתי לחייך, מה שלא כל כך הלך.
– ״שון.״ חייך והושיט לי יד.
לחצתי לו את היד וחייכתי חיוך אמיתי, בין היחידים בזמן האחרון. מפה לשם מצאתי את עצמי מדברת כמה שעות טובות עם מישהו שהכרתי לפני כמה דקות.