מתחילים מחדש- אפילוג

כעבור שלוש שנים-
נקודת מבט שי:
הבטתי בעצמי בראי, לא זיהיתי את עצמי, האיפור כיסה את פניי כך שלא היה אפשר לזהות שזו אני, אותה שי.
הייתי נראית שונה, בוגרת יותר, יפה יותר. ללא ספק המאפרת עשתה עבודה מעולה.
הסתכלתי על שיערי שהיה מאחורה אסוף בסיכת יהלומים יפה וגדולה ומקדימה כמה חתיכות שיער נפלו על פניי.
הסתכלתי על ידיי שהיו עטופות בכפפות תחרה לבנות, אהבתי אותן.
"שי!" שמעתי צעקות מהחדר השני.
המשכתי להתסכל על עצמי במראה, בחנתי את גופי, לבשתי שמלה לבנה ארוכה ונפוכה, בדיוק כמו שחלמתי כשהייתי ילדה קטנה, הרגשתי ממש כמו נסיכה.
"שי, להזכירך את מתחתנת היום, אם לא תצאי את תפספסי את החתונה שלך." צעקה לי רומי.
"בסדר, בסדר. אני באה!" צעקתי ויצאתי מהחדר וירדתי במדרגות.
מי היה מאמין שאני מתחתנת היום, שהיום שייחלתי לו כל כך הרבה זמן סופסוף הגיע.
"א…לו…הים!" אמרה רומי ודקל והגר הביטו בי בפה פעור.
"מה, משהו לא בסדר?" שאלתי בחשש.
"אחותי, את מהממת." אמרה דקל וקפצה עליי בחיבוק.
"באמת?" שאלתי.
"את הכלה הכי יפה שראיתי, מוראל יתעלף כשהוא ייראה אותך." אמרה הגר.
"חסר לו והוא לא מתעלף אין שהוא רואה אותך." אמרה דקל. חייכתי.
הייתי כל כך מאושרת, חלפו להן ארבע שנים מאז החתונה של מאור והגר, מאז אותו ערב שמוראל ואני נפגשנו שוב והתאחדנו שוב מחדש, אותו לילה שמוראל הציע לי נישואין.
החלטנו לחכות עם החתונה עד ששנינו נשתחרר מהצבא, השתחררנו מהצבא לפני שנה ומאז הקדשנו את כל כולנו להכנות לחתונה.
אני כל כך אוהבת אותו, הוא האהבה של החיים שלי, אני לא מאמינה שבעוד פחות מארבע שעות זה קורה, ששנינו נעמדו מתחת לחופה תחת כיפת השמיים ויתבצע טקס החתונה ואחריו נהיה נשואים.

נקודת מבט מוראל:
(אתן יכולות לשמוע חלש)

"נו, צא כבר!" צעק שקד.
העפתי מבט אחרון במראה, סידרתי את הג'קט של החליפה, וגם קצת את השיער והייתי מוכן.
"וואו!" אמרו שקד ודולב.
הסתכלתי על עצמי שוב במראה, החליפה הלבנה התאימה לנעליים הלבנות שנעלתי, הפעם, פעם ראשונה בכל חיי שהייתי מרוצה מאיך שהשיער שלי היה נראה.
"להזכירך שאתה מתחתן היום, אם תמשיך לעמוד ולהסתכל על עצמך במראה כמו איזה כוסית אתה עוד תפספס את החתונה של עצמך." אמר דולב בגיחוך.
"אין סיכוי." אמרתי והמשכתי להסתכל על עצמי במראה.
"אם תמשיך ככה הסיכויים שזה יקרה גדולים מאוד." אמר שקד.
"טוב, צריך ללכת." אמרתי לאחר שהבטתי בשעון וראיתי את השעה.
"לא, מה באמת, צריך ללכת?
כי אני חשבתי שאנחנו נשב פה ונחכה לך עוד שעות עד שתגמור להסתכל על עצמך במראה." אמר שקד בגיחוך.
"מצחיק." אמרית בציניות וזייפתי צחוק.
"שנצא?" שאל דולב כשפתח את הדלת.
"רק עוד רגע אחד." אמרתי ורצתי למראה.
"אוהו, עכשיו זה ייקח עוד שנה." נאנח שקד.
"קדימה למה אתם מחכים, בסוף נאחר בגללכם." אמרתי כשיצאתי.
"איך שי סובלת אותך חמש שנים, אני לא מבין." אמר שקד.
"יש לכם מזל שאני מתחתן היום ואני צריך אתכם בחתונה, אבל אם לא כבר מזמן הייתם מתים." אמרתי בציניות.
יצאנו מהבניין לכיוון החניה, האוטו היה מקושט בבלונים לבנים וסגולים.
"תנו לי לנחש, רומי?" שאלתי.
"ברור." אמר דולב.
זה הרי כל כך ברור שרומי הייתה אחראית על העיצוב, לפעמים רומי עושה שילובים שאני ממש לא מבין מה היא חשבה לעצמה, אבל הפעם זה יצא ממש יפה הבלונים הסגולים השתלבו בצורה יפה עם הבלונים הלבנים.
"אז לאן נוסעים?" שאל שקד כשהיינו באוטו.
"מה זאת לאן, לאישתי!" אמרתי בחצי צעקה.
"את זה אני יודע, התכוונתי איפה נמצא הסלון כלות י'נעל." הוא אמר.
"אה." אמרתי וצחקקתי לי ואז הסברתי לשקד איך לנסוע.
~

(אתן יכולות לשמוע חלש)

כל הדרך לשי לא הייתי רגוע, כבר מתתי לראות אותה, כל כך התגעגעתי אלייה, לא ראיתי אותה כמה שעות ומתתי מגעגועים.
"טוב, הגענו. תודה שנסעתם בשקד הסעות בע"מ." אמר שקד בציניות.

נקודת מבט שי:
"הם הגיעו!" אמרה רומי בהתלהבות.
"איך אני נראית, אני נראית בסדר?" שאלתי בחשש.
"את מהממת." אמרה רומי.
באותו רגע הרגשתי שכואבת לי הבטן, הלב שלי החל לדפוק כמו משוגע, הייתי בעננים, הייתי מאושרת, הרגשתי שבא לי לצרוח מרוב שמחה, אבל יותר מכל רציתי כבר לראות אותו, את האחד שלי.
"שי!" שמעתי צעקות מכיוון הקומה הראשונה.
זהו זה, זה הזמן שלי.
הסתכלתי על עצמי פעם אחרונה בראי והייתי מוכנה.
התחלתי לרדת במדרגות, כשיד אחת אוחזת במעקה והיד השניה אוחזת בשמלתי שהייתה מאוד ארוכה.
ירדתי צעד צעד, לאט לאט נזהרת שלא ליפול. ככה ירדתי יותר ויותר התחלתי לראות את כולם שהביטו בי וחייכו.
חיפשתי את מוראל בעיניים ואז ראיתי אותו עם החליפה הלבנה הוא היה נראה מדהים, הבטתי בו וחייכתי חיוך ענק איך שהוא ראה אותי הוא רץ אליי והרים אותי וסובב אותי באוויר.
"יש לי את אישה הכי יפה בעולם!" הוא צעק.
"אני אוהבת אותך." אמרתי ואז התנשקנו.
כל כך התגעגעתי אליו, למגע שלו, לריח שלו.
"את יפיפייה." הוא אמר לאחר שהתנתקנו מהנשיקה.
הבטתי בו וחייכתי, אני עדיין מנסה להבין מה עשיתי שזכיתי בו.
"אהמ… להזכירם יש לכם חתונה להגיע אליה, ואם לא ניסע עכשיו אנחנו נאחר." אמר שקד.
"אוח, אני שונא אותך." אמר מוראל ואני צחקקתי לי.
"שונא אותי, אתה?
הצחקת אותי, איך היית מגיע לחתונה בלעדיי?" הוא שאל.
"הייתי נוהג בעצמי, אולי?" מוראל אמר בחצי שאלה.
"טוב, שתסיימו את הוויכוח המאוד… רציני הזה תודיעו לי." אמרתי בזמן שהתיישבתי.
עוד לא הספקתי לשבת אפילו שתי דקות,
"סיימנו." הם אמרו יחד ואז יצאנו.

נקודת מבט מוראל:
הגענו לאולם, הגענו יחסית מוקדם אז שי שלחה אותי ללכת לעשות סיבוב באולם, לבדוק שהכל בסדר.
"חתיך שלי." אמרה אימא וקפצה עליי בחיבוק.
"מי היה מאמין שאנחנו נמצאים בתחונה שלך." אמרה אימא.
"תודי שחשבת שאפילו אור כבר תתחתן לפני?" שאלתי בציניות.
"מישהו קרא לי?" שמעתי קול מתוק, סובבתי את ראשי מחפש מהיכן הגיע הקול ואז ראיתי את אור רצה אליי בחיבוק.
היא הייתה יפיפייה, השמלה הלבנה הקטנטנה שהיא לבשה כל כך התאימה לה, ושיערה שהיה אסוף עם נצנצים.
"רגע… אני לא מאמינה מה אתה עושה פה?" שאלה אימא.
"מה זאת אומרת, אני מתחתן כאן." עניתי כמובן מאליו.
"ברור, אבל למה אתה פה, עכשיו?" היא שאלה.
"באתי לעשות סיבוב, לבדוק שהכל בסדר." עניתי.
"טוב, אבל עכשיו אני יכול לחזור." אמרתי.
"טוב חיים שלי, עוד מעט אני אבוא לראות את שי." אמרה אימא ונשקה למצחי.
יש משפט שאומר: "אימא תמיד צודקת" ורק היום אני מבין כמה המשפט הזה נכון.
אני נזכר איך בפעם הראשונה שאימא ראתה את שי ואותי ביחד היא אמרה שאנחנו זיווג מושלם, מסתבר שהיא עוד צדקה אז.

נקודת מבט הגר:
"היי, מה קורה, את בסדר?" שאלה רומי בזמן שהיינו באולם.
"כן, הכל בסדר. זה סתם, אני פשוט לא מרגישה טוב." אמרתי בכנות.
"מה זאת אומרת, קרה משהו?" היא שאלה.
"סתם, אני קצת בלחץ האמת, פשוט היום אני צריכה לקבל את התוצאות של הבדיקות." אמרתי.
אני ומאור נשואים כבר שלוש שנים, שלוש שנים שאנחנו מנסים להביא ילד וזה לא מצליח לנו, אני כבר לא יודעת מה לעשות.
"אל תדאגי, יהיה בסדר." אמרה רומי והניחה את ידה על הכתף שלי לעורר הזדהות.
פתאום הרגשתי מישהו מחבק אותי מאחורה, חיבוק חם.
"מזכיר לך משהו המקום הזה?" שאל מאור.
"ברור, איך אפשר לשכוח, החתונה שלנו." עניתי וחייכתי.
"היית מאמין שעברו כבר שלוש שנים?" שאלתי.
"האמת, לי זה עוד נראה שזה קרה ממש אתמול." הוא ענה.
"אם אתם רואים את חבר שלי תגידו לו שחברה שלו מחפשת אותו." רומי קטעה את השיחה.
"ברור." אמרתי וחייכתי.
"מה, מה קורה?" שאל מאור בדאגה.
"סתם, אני… אני קצת בלחץ." עניתי בכנות.
"אל תדאגי, יש לי הרגשה טובה הפעם." אמר מאור וחייך.
"האמת, גם לי." אמרתי וחייכתי גם אני.
"היי, תגידו ראיתם את רומי?" שאל דולב.
"היא בדיוק חיפשה אותך." אמר מאור.
"לאן היא הלכה?" הוא שאל.
"לשם," אמרתי והצבעתי לכיוון האולם.
"לא, אולי בעצם לשם." אמרתי והצבעתי על החופה.
"טוב, אני כבר אסתדר." הוא אמר והלך. ומאור ואני הבטנו אחד ובשנייה וצחקקנו.

נקודת מבט שקד:
(אתן יכולות לשמוע חלש)

"איך אני אוהבת חתונות." אמרה יהלי כשאני והיא עמדנו ליד הבר.
"האמת שאני לא." אמרתי בציניות יהלי הסתכלה עליי בהרמת גבה.
"סתם, נראה לך?
אין כמו חתנות." אמרתי וחייכתי.
"אפרופו חתונות, את החתונה שלנו אני רוצה שנעשה באולם גדול עם אגם גדול." אמרה יהלי.
"נעשה אותה איפה שאת רוצה." אמרתי ונישקתי אותה.
אז לפני חודשיים יהלי ואני חגגנו שלוש שנים ביחד, האמת שכבר הרבה זמן התלבטתי עם עצמי עד שקיבלתי אומץ ופשוט עשיתי את זה, הצעתי לה נישואים.
"אז אני רוצה אולם גדול עם אגם ברבורים." היא אמרה.
"אני יכול לארגן לך אגם אבל את תדאגי לארגן את הברבורים." אמרתי בציניות.
"אח!" צעקתי לאחר שיהלי נתנה לי כאפה בעורף.
"אתה רואה מה זה בוטן, יש לך אבא מוכה, אימא מכה את אבא." אמרתי בזמן שהתכופפתי ודיברתי לבטן של יהלי.
יהלי בהיריון, כבר חודש שלישי. אני כל כך מתרגש מהעובדה שהולך להיות לי ילד.
"קום כבר מטומטם, אנשים מסתכלים." אמרה יהלי ומשכה אותי.
"שיסתכלו, אני עכשיו מדברים עם הבן שלי." אמרתי והשמעתי את ראשי על בטנה והיא צחקקה.
טקס החופה עמד להתחיל, כולם החלו להתאסף ליד החופה.
"הינה אתם!" אמרה רומי בחצי צעקה כשראתה אותנו.
"מה זה, מה אתה עושה?" שאלה רומי במוזריות כשראתה אותי.
"מדבר עם הבן שלי אולי?" אמרתי בחצי שאלה.
"אוקיי. אתם באים או מה?" שאלה רומי וכולנו הלכנו לעמוד ליד החופה.

נקודת מבט מוראל:
"מתרגשת חיים שלי?" שאלתי ואחזתי בידה של שי בזמן שעמדנו בתוך האולם מתכוננים לכניסה שלנו.
"בטירוף." היא ענתה.
"גם אני יפה שלי." אמרתי ונשקתי לראשה.
"טוב, מוכנים?" שאלה דקל. שנינו הנהנו בראשנו וכל אחד הלך למקום שלו ואז זה התחיל.
טקס החופה התחיל, אני הייתי הראשון שנכנס, נכנסתי יחד עם אימא.
העפתי מבט בכל האורחים וחייכתי, הייתי כל כך מאושר, מי האמין שהגיע הרגע.
אחרינו צעדו שי ואבא שלה, הבטתי בשי. היא הייתה יפיפייה, הבטנו אחד בשנייה וחייכנו.
ואז הגיע הרגע שי נעצרה ועמדה בשביל שמוביל אל החופה וזה היה הסימן שלי לרדת אליה.
ירדתי אליה ולפני שהנחתי את ההנומה על פנייה נשקתי לראשה. "אני אוהב אותך." לחשתי לה.
ואז שנינו צעדנו יחד לכיוון החופה.
~
"תחזור אחריי." אמר הרב.
"הרי את,"
"הרי את," חזרתי אחריו.
"מקודשת לי,"
"מקודשת לי." חזרתי אחריו.
"בטבעת זו,"
"בטבעת זו," חזרתי אחריו.
"כדת משה וישראל."
"כדת משה וישראל." חזרתי אחריו.
ואז הוא הניח את הכוס והייתי צריך לשבור אותה, אני כבר התאמנתי בבית במשך חודשים על הקטע הזה.
ואז כשהרגשתי מוכן דרכתי על הכוס ושברתי אותה.
"קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול קלה." אמר הרב ואני ושי התנשקנו ונשמעו קולות שמחה מהאורחים ונשמעה מוזיקה שמחה.
וואו אני לא מאמין שזהו זה, שאנחנו נשואים מעכשיו.
האורחים החלו לעלות לחופה ולחנוק אותנו בחיבוקים.

נקודת מבט שי:
"מי היה מאמין, אחותי הקטנה נשואה." אמר מאור וחיבק אותי.
"האמת, אני בעצמי לא מאמינה." אמרתי בכנות.
"מתרגלים אחותי." הוא אמר.
"מאורי… אתה זוכר אז ביום החתונה שלך ושל הגר, שנינו עמדנו כאן ליד החופה ובירכת אותי שאני אהיה מאושרת ואני אתחתן מהר?" שאלתי.
"זוכר." הוא אמר וחייך.
"כבר אז באותו יום הבנתי שלברכות שלנו יש כוח, ולכן גם אני הייתי רוצה לברך אותך במשהו, יותר נכון אותך ואת הגר." אמרתי ומאור הביט בי בחיוך.
"אני מאחלת לך ולהגר את כל הטוב שבעולם, שתמשיכו להיות מאושרים, שתהיו אפילו מאושרים הרבה יותר ממה שאתם עכשיו. ושבעזרת השם, סופסוף תזכו לילד." אמרתי.
"אמן!" ענה מאור.
"איזה לב זהב יש לך, אני אוהב אותך." אמר מאור ונשק למצחי.
שנינו יחד פסענו לכיוון האולם והחגיגות התחילו.

נקודת מבט הגר:
כולנו רקדנו והשתגענו על הרחבה, היה הכי שמח שרק אפשר.
פתאום הרגשתי רטט ביד, זה היה הפלאפון שלי, התוצאות של הבדיקות הגיעו.
הלב שלי התחיל לדפוק.
"מאור!" קראתי לו וסימנתי לו שאני יוצאת החוצה.
"הלו?" עניתי לשיחה ובלעתי את רוקי.
"אני מדברת עם הגר מזוז?" נשמע קול מהצד השני של הקו.
"כן." אמרתי ובלעתי את רוקי.
"זה בקשר לבדיקות שעשית הבוקר." היא אמרה.
"כן?" שאלתי.
"רק רציתי להגיד לך שהבדיקות יצאו חיוביות." היא אמרה.
"מה זאת אומרת חיוביות?" שאלתי.
"זאת אומרת, מזל טוב את בהריון." היא אמרה.
"וואו, תודה רבה." אמרתי וניתקתי את השיחה וחייכתי חיוך כל כך ענק, באותו רגע רציתי לצרוח משמחה.
"הינה את, לאן הלכת?" שאל מאור.
"מאור, אתה לא מבין…" אמרתי וחייכתי.
"מה קרה" הוא שאל בדאגה.
"התקשרו אליי מהקופת חולים, בקשר לבדיקות שעשיתי." אמרתי.
"נו, ומה הם אמרו?" הוא שאל.
"הבדיקות יצאו חיוביות." אמרתי וחייכתי.
"מה זה אומר?" הוא שאל.
"זה אומר, שאני הולכת להיות אימא ואתה הולך להיות אבא." אמרתי וחייכתי מאור הביט בי המום.
ואז פתאום בלי התרעה מוקדמת מאור הרים אותי וסובב אותי באוויר.
"אני אוהב אותך!" הוא צעק משמחה.

נקודת מבט שי:
(אתן יכולות לשמוע חלש)

אחרי כל החגיגות הגיע ריקוד הסלואו של מוראל ושלי. מוראל ואני התאספנו על הרחבה וכל האורחים סביבנו.
השיר האיטי החל להתנגן ברקע.
מוראל את כרך את ידיו סביב מותניי ואני כרכתי את ידיי סביב צווארו. הבטנו אחד לשנייה בעיניים, ענינו נצצו מרוב שמחה.
זזנו באיטיות לפי קצב השיר.
באותו שכחתי מכל האורחים שנכחו באולם, הרגשתי כאילו מוראל ואני בעולם נפרד שרק שנינו נמצאים בו.
"כי את היחידה שלי, את האור את החלום שלי.
בעיניי אני אגע בך ומילה קטנה אלחש לך,
שאת האהבה שלי, האחת היחידה שלי,
את הכל אני אתן לך,
כי אני אוהב אותך." מוראל שר לי בזמן שהסתכלנו אחד על השניה.
חיבקתי את מוראל חזק חזק והנחתי את ראשי על כתפו.
"אני אוהבת אותך." לחשתי לו.

.