הנערה מבית הקברות

היא הופיעה כמו צל, כמו הרוח השורקת שסבבה את בית הקברות. דמותה נעמדה על אחת המצבות ועורב שחור כלילה התיישב על כתפה.
"אני יודעת שאתה יכול לראות אותי," קולה היה צרוד אך אם זאת לחישתה הגיעה עד אליי, נושפת באוזני. שערה הסתיר את פניה, מתנופף לכל עבר ברוח הסוררת. היא היתה כמו מלאך, רק הרבה יותר אפלה.
"למה אני יכול לראות אותך?" שאלתי נשמעה כל כך הרבה יותר טיפשית מאיך שהיא נשמעה בראשי. רציתי לגשת ולהתקרב אליה, לבדוק עד כמה היא אמתית, אך במקום פשוט נשארתי במקומי.
הגבעה היתה כל כך חשוכה, שזה היה בלתי אפשרי לראות משהו, אפילו צל קלוש של עץ, אך בכל זאת ראיתי אותה, כאילו יש סביבה מין פרץ אור בלתי נראה.
"טוב, זו שאלה שאתה צריך לשאול את עצמך, למרות שהתשובה נשמעת מאוד מפתה." היא הרימה את ידה והסיטה את שערה. ריח קלוש של דם ואבק צבט את אפי. התחלתי להשתעל.
כשהרמתי את מבטי שוב ראיתי את עיניה.
הן בהקו בחושך, ולמרות שזה לא אפשרי, שוב הייתי בטוח שזו האמת.
זה כאילו שהיא גורמת לכל דבר סביבה לזהור, להתעלות על צבעים אפלים בעזרת צבעים אפלים עוד יותר.
היא לא יכולה להיות שם, אין שום סיבה שהיא תהיה שם.
"מי את?" קולי התרומם במעט ורגליי צעדו צעד אחד קדימה בלי מחשבה. עכשיו כבר אי אפשר לחזור אחורה. "את אחת מהמתים של בית הקברות?"
היא הרימה גבה בשעשוע והביטה בי במתיקות שפתיים. "ומה גורם לך לחשוב שאני מתה? או שמה זו העובדה שאני עומדת על קצה המצבה בקלילות כזו?" ציפיתי שאולי היא תרד ותתקדם גם היא לכיווני אך היא נשארה במקומה.
"אולי את רק הזיה שלי…" מלמלתי לעצמי בשקט, ספק אם היא שומעת.
קריאת עורב שנשמעה ממרחק גרמה לי לקפוץ בבהלה ולה לפרוץ בפרץ צחוק למראה תגובתי. נאנחתי בהקלה כשהבנתי שזה היה שום דבר, רק עורב.
היא נראתה כל כך שלווה שם, שתהיתי לרגע אם היא בכלל מסוגלת לשנות את הבעתה. "אני צריך ללכת," אמרתי פתאום, למרות שלא רציתי. רציתי להישאר שם ולהמשיך להסתכל עליה, בלי סיבה, או שאולי זו היתה הסיבה, הצורך למצוא אחת.
"אבל אתה יותר מעוניין לדעת למה אתה רואה אנשים בבית הקברות, כשברור לך שהם לא האמיתיים." אז היא מודה שהיא רוח? "למרות ש… בסופו של דבר רק אתה תוכל להחליט. היית מעדיף אותי מתה או חיה?" מתה או חיה? שאלותיה התחילו לבלבל אותי. עדיין לא הצלחתי להבין מי היא ומאיפה אני מכיר אותה. אני דיי בטוח שלא ראיתי אותה קודם לכן.
הלילה התקרר באחת ונשימותיי החלו להכביד עליי, כאילו רצית מרתון. שפשפתי את ידי זו בזו בניסיון להתחמם.
"את עדיין לא ענית לי על השאלה? מי את?" הלילה היה חסר ירח, ולפתע הרגשתי כאילו איבדתי את דרכי, למרות שאנחנו מדברים רק דקות ספורות.
צמרמורת חלפה בגבי. עיניה פגשו שוב את שלי ותחושת משיכה עזה חלפה בי, כאילו גופי כבול בחבל ונגרר לעבר מקום לא ידוע.
"אני מישהי שאתה לא מכיר, אבל אנחנו הולכים להיות חברים טובים." אמרה ונעלמה במשב רוח מהיר, כאילו היא מעולם לא היתה קיימת.