°•המכשפה הנודדת•°- רק אנחנו (פרק 7)

°•רק אנחנו•° -פרק 7

"סילם? סילם!?" קרא קול מוכר מרחוק. ארו קילל באלפית. "סילם! תתעוררי!" בבת אחת נפקחו עיני. ארו זינק בבהלה. "אלוהים, סילם! חשבתי שמתת!" התיישב לידי והחזיק לי את היד. "איפה סהר?" זה כל מה שהצלחתי לאמר. "הוא לא חזר." אמר ארו בעצב. "לא הייתי צריכה לדבר איתך. הכל באשמתי.." התחלתי לבכות. "ברור שזו לא אשמתך!" קרא ארו. "לא, זו אשמתי, ואשמתך. כל זה לא היה קורה אם לא הייתי מתקרבת אלייך, או לוקחת אותך איתנו, או מסכימה לבוא לנשף או מדברת מלחתכילה. הוא אמר לי לא לדבר איתך." בכיי התגבר. "זו אשמתך! מאז שהגעת רק הרגזת אותו!" צעקתי. "ומה איתי? אין לי רגשות?" צעק ארו. השתתקתי. "ואם אני אוהב אותך, זה לא אומר לך כלום? אני סתם מפריע?" הוא הסיט את מבטו. "אני צריך להיעלם רק כי הוא לא מחבב אותי?" הוא נראה כאילו הוא עומד לבכות. "לא, ארו, ברור שלא, זו לא אשמתך. אני מצטערת." הרגשתי נורא. באותו רגע הבנתי שכל הזמן הזה, ארו נשאר איתי, בעוד שסהר ברח. "סהר הוא חבר שלי. עברנו הרבה ביחד. חייבים למצוא אותו." אמרתי. ארו הביט בי. "אני לא בטוח שהוא רוצה להימצא." אמר.
"איפה הכפר הקרוב? תשכח מאמרלד." אמרתי בעודנו הולכים. סהר הביט בי בהפתעה. "יש כל מני כפרים, אבל הם קטנים. רובם של פיות או נימפות." השיב. "נצטרך לעבור בכולם. אני חייבת למצוא אותה." אמרתי. "סילם, כבר דיברנו על זה. סהר ברח. אם הוא יחזור הוא יחזור." הסביר ארו. "אבל אני מתכוונת למישהי אחרת." ארו הביט בי בהפתעה. "באמת? מי?" הסתקרן. "אני לא יודעת איך קוראים לה, אבל אני יודעת איך היא נראית." השבתי. הוא הביט בי בבלבול. "היה לי חזיון," הסברתי. "והיא הייתה בו." ארו נראה עוד יותר מבולבל. "סילם, מה את? את לא בת אדם ואת לא אלפית. את אשת חיה?" שאל. חייכתי. "גם לא." מיקדתי את מבטי בדרך. "אז מה? ערפדית את בטח לא, ולא הולוגרמה או פייה. את נימפה? גם זה לא הגיוני בעצם."התלבט בקול. "אני מכשפה" שברתי את הירהוריו. הוא הביט בי כלא מאמין. "איזה סוג?" לרגע היססתי אם לענות. "אני מכשפה מינדית." אמרתי לבסוף. בבת אחת ארו נעצר. "את שולטת לי במחשבות?" הוא נראה נבגד. "לא." אמרתי בכנות. "איך אני אדע?" שאל. משכתי בכתפי. "מאוד פשוט, עלייך יש מחסום" הוא העביר יד בשיערו. "מה זאת אומרת?" קולו הביע חשד. "מסיבה לא ברורה אני פשוט לא מצליחה להיכנס לפה" הצבעתי על ראשו. "אין לי דרך להסביר." הוא שילב את ידיו. "אני לא יודע אם לסמוך עלייך." אמר בקרירות. "אני סמכתי עלייך." השבתי. "שיהיה, לא אכפת לי." אמר והמשיך בהליכתו. הבטתי בו בפליאה. היו בו כל כך הרבה צדדים שלא הצלחתי להבין. אבל דבר אחד הבנתי, אני מתחילה לפתח רגשות כלפי ארו. התמלאתי במרץ- חייבת לפרוק את כל המתח שחשתי. "תחרות ריצה!" צווחתי ופתחתי בריצה מהירה. "הי! לא פייר!" צחק ארו, מופתע. רצנו כך במשך אולי חצי שעה. הרגיש טוב לרוץ עם מישהו שהוא לא זאב ולא צריך לחכות לי כל פעם, למרות שגם ארו היה מהיר יותר ממני ויכל לרוץ זמן ארוך יותר. עצרנו ליד הר קטן. שמתי לב שבחודשיים האחרונים למרות כל הבלאגן, הריצות והאוכל הבריא חיטבו אותי וכעת הייתי, יפיפיה ממש. השיער שלי, שמעולם לא היה שמנוני, נהנה מהרוח ומהלחות. המוח שלי היה באימון מתמיד שגרם לידים שלי לעקצץ ולקסם לגעוש בתוכי. הייתי, מכל הבחינות, בנויה לחיים בחיק הטבע. הודיתי על כך לשורשי הקדמוניים, שהילכו פרא בארץ. יד המזל קשרה אחת מאמהות המינדים עם נסיך ויצרה שושלת מלכותית חדשה- והנה אני.
משפחה בצד, מאז שהכל התחיל הייתי מאושרת. הגעגועים לא עצרו אותי מלממש את הפוטנציאל שלי- היה לי טוב ככה. התחלתי להתאמן בקסמים בזמני החופשי. ניסיתי לעבוד על צמחים- דבר שהיה קצת מסובך משום שלצמחים אין הרבה מחשבות.
כעבור שבועות מספר הגענו לאגם הראשון. "ואו." אמרתי. "וו-הוו!" צעק ארו ופשט את חולצתו. אחר פתח בריצה וזינק אל המים. גיחכתי. הוא נראה כמו ילד מגודל. "את באה?" שאל. "אין לי בגד ים. חוץ מזה, אני לא שחיינית כזו טובה" באתי להמשיך. ארו גילגל את עיניו וצחק. לפתע הוא יצר גל גדול והשפריץ מים על כולי. פי נפער בתדהמה. "יודע מה? זהו זה!" צווחתי והורדתי את השימלה כך שנשארתי בגופייה ותחתונים. זינקתי למים אחריו. "אה! סילם רחמים!" קרא ארו בעודי מטביעה אותו במים. "מאוחר מדי!" צחקקתי. הוא השתחרר מאחיזתי וצלל מטה. צללתי אחריו. קבוצת דגים עברה למול עינינו. חזרנו אל פני השטח. הייתי חסרת נשימה. ארו אחז בידי וגרר אותי למים הרדודים. נאחזתי בו וניסיתי להירגע. הוא חיבק אותי. הרמתי את מבטי אליו. הוא שילב את אצבעותי שלו והתקרב אלי.
רעש נשמע מהשיחים.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel