"מכולן אותך ביקשתי" – פרק 4

נקודת מבט זוהר:
הקפיטריה החלה להתמלא בילדים שבאו לאכול ארוחת צהריים, אני עמדתי ליד המזנון ונתתי לכל אחד מה שהוא ביקש.
"זבל, הפקרת את החבר הכי טוב שלך לבד." אמר סתיו ונתן לי כאפה בעורף.
"מה אני אעשה, לא היה לי כוח ללמוד היום." אמרתי ותוך כדי המשכתי לעבוד.
"האמת, אני לא זוכר יום שכן היה לך כוח ללמוד משהו." הוא אמר.
"האמת, נכון." הודיתי.
"תאמין לי אתה, מזל שיש לך את הקפיטריה, למה אם לא זה מה היה יוצא ממך תגיד לי?" הוא שאל ולקח סנדוויץ'.
"תרשום." הוא אמר ונתן לי מכה בכתף, נענעתי את ראשי וחייכתי.
"אויי סתיו." נאנחתי.
"אוו, תראו את מי רואים פה." אמר ערן.
אח, כמה שאני שונא את הצפונבון הזה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בזלזול.
"האמת, אני לא מבין איך אבא שלי עוד נותן לך להישאר כאן, הרי זה ברור שאתה מוריד את כל הרמה של המקום הזה." הוא אמר והחברים הצפונבונים שלו הסכימו איתו וצחקו.
הבטתי בו, הרגשתי איך אני מתחיל להתמלא בעצבים בפנים, איך עוד שנייה אני מפוצץ אותו מכות.
"בעצם אני כן יודע, זה בגלל שהוא מרחם עליך, הרי אחרי הכל מי יקבל אחד כמוך לבית ספר?" הוא שאל בגיחוך.
"אה כן, תקשיב לי טוב חתיכת צפונבון מפונק, בוא אני אגיד לך כמה דברים עליך ועל האבא ה…" אמרתי כשאחזתי בחולצתו.
"די זורי, עזוב אותו זה לא שווה שתסתבך בגללו." מזי ניסתה להרגיע אותי, שחררתי את אחיזתו מחולצתו מה שגרם לו למעוד אחורנית..
"וערן, קח את האוכל שלך ותתרחק." היא אמרה.
"ואתה תירגע." היא אמרה.
אין על מזי, רק היא מצליחה להרגיע אותי, היא כמו אימא שלי כאן.
"בסדר, בסדר. הינה אני רגוע." אמרתי.
למרות שבתוכי לא הייתי רגוע, בערתי מבפנים. רק חיכיתי להזדמנות שאני אתקל שוב בערן הזה, שאני אפוצץ לו את הפרצוף, שאפילו אבא שלו העילג הזה לא יכיר אותו.

נקודת מבט אליאן:
"אז מה אתה אומר לירון?" שאלתי את לירון.
"מה, אמרת משהו?" הוא שאל.
"תגיד לי מה יש לך, שאלתי מה אתה רוצה לאכול, התור מתקדם מהר ועוד מעט מגיע תורנו ועוד לא החלטנו." עניתי.
"אממ… תבחרי מה שבא לך, אני צריך ללכת." הוא אמר והלך.
"לירון!" צעקתי לו אבל הוא לא שמע אותי.
יופי, מה היה לו כל כך דחוף שהוא הלך והשאיר אותי פה לבד?
התור המשיך להתקדם וממש עוד מעט תורי ואני עדיין ממש לא סגורה על עצמי.
בינתיים חיפשתי את לירון בעיניים, מה היה לו כל כך דחוף שהוא עזב אותי כאן והלך?
ואז ראיתי אותו עומד ומצחקק עם חבורת בנות, עכשיו הכל ברור, הוא לא מחכה אפילו רגע.
"היי, חיפשתי אותך." אמרה תאיר שנעמדה לידי בתור.
"מצטערת שנעלמתי אחרי השיעור, פשוט אח שלי…" התחלתי להסביר.
"זה בסדר." היא אמרה וחייכה.
"פספסתי משהו מעניין?" שאלתי.
"האמת שלא, היא רק דיברה ודיברה." היא אמרה.
"תגידי, מה כדאי לי לקחת לאכול?" שאלתי.
"כן, גם לי זה קרה בפעם הראשונה, שמרוב מבחר לא ידעתי מה לבחור." היא אמרה וחייכה חייכתי גם אני.
"האמת, אני דיי אוהבת את השניצל." היא אמרה.
"נשמע טוב." אמרתי בחיוך ואז הגיע התור שלנו.
"אני מבינה שגם היום לא היית בשיעור." אמרה תאיר לילד שעבד בקפיטריה.
"די תאיר תפסיקי לדאוג לי, אני בסדר." הוא אמר.
במשך השיחה ביניהם מצאתי את עצמי בוהה בו, בעיניו הירוקות שהיו ממש יפות.
"ומי זאת?" הוא שאל את תאיר.
"אליאן, היא חדשה." היא אמרה והציגה אותי לאותו ילד.
"חדשה… אני דווקא אוהב חדש." הוא אמר והביט בי וחייך. אפילו החיוך שלו היה יפה.
"יש לך שם יפה." אמרתי לזוהר.
"תודה, שלך מאוד… מיוחד(?)" הוא אמר בחצי שאלה.
"אתה שואל או אומר?" שאלתי בגיחוך.
"גם וגם(?)" הוא אמר בחצי שאלה וחייך.
"או…קיי." אמרתי וחייכתי גם אני.
"טוב אתה מתכוון להביא לנו את האוכל עוד היום?" תאיר קטעה תא השיחה שלנו.
"ראית איזה בת דודה נודניקית יש לי?" הוא שאל והצביע על תאיר.
"דבר בשם עצמך." היא אמרה בהתגוננות ואני צחקקתי לי.
"אתם מצחיקים." אמרתי והמשכתי לצחקק.
"הלוו, יש פה תור, אתם מעכבים את כל התור." צעקה איזה אחת מסוף התור.
"טוב הינה מה שביקשתן, בתיאבון." אמר זוהר והגיש לנו את האוכל.
"ביי זוהר." אמרתי ואני ותאיר הלכנו.
"ביי." הוא צעק לנו מרחוק.

נקודת מבט לירון:
לא הפסקתי להסתכל על הילדה שמשכה את תשומת הלב שלי, אומנם לא היה לה שיער זהוב ועיניים כחולות, אבל שיערה הארוך הצליח למשוך את תשומת ליבי.
המשכתי להסתכל על אותה חבורת בנות במשך כמה דקות, ואז כמו סימן מלמעלה, אותה אחת שלא הפסקתי להסתכל עלייה, עזבה את הקפיטריה.
זו ההזדמנות שלי לדבר איתה.
באותו רגע שכחתי מאליאן שעמדה לידי, ורצתי החוצה במהירות האור, שאותה אחת לא תיעלם מזווית הראייה שלי.
היא המשיכה ללכת ואני הגברתי את המהירות עד שהצלחתי להגיע אליה ואז סופסוף היא עצרה.
"מה אתה רוצה ילד?" היא שאלה כשראתה אותי.
"לדבר." עניתי.
"לדבר?
אנחנו בכלל לא מכירים, על מה אתה כבר רוצה לדבר?" היא שאלה.
"בדיוק על זה, למה שלא נכיר?" שאלתי וחייכתי.
"אתה חצוף, אתה יודע?" היא אמרה בחצי שאלה.
"אני חצוף?" שאלתי בפליאה.
"את חצופה, את חצופה שהצלחת למשוך תשומת הלב שלי אז בקפיטריה." אמרתי בכנות.
"צר לי לאכזב, אבל אתה לא הראשון שזה קורה לו." היא אמרה וחייכה חיוך מנצח.
"וואלה, אז מה את אומרת פה בעצם?" שאלתי.
"אני אומרת, ביי." היא אמרה והסתובבה בכוונה ללכת.
"את לא יכולה ללכת ככה סתם." אמרתי כשתפסתי את ידה.
"אתה מטורף, אני נשבעת לך שאם אתה לא משחרר אותי עכשיו אני צורחת." היא אמרה באיום.
"נו, קדימה למה את מחכה, תצרחי." אמרתי בהתגרות.
"אני מזהירה אותך, אני צורחת חזק." היא אמרה באיום ובאותו רגע שחררתי אותה.
"אוו, סופסוף מישהו קיבל שכל." היא אמרה בציניות ועיסתה את ידה.
"מצחיק מאוד." אמרתי בציניות.
"טוב, צחקנו, דיברנו, עכשיו אני הולכת." היא אמרה והסתובבה בכוונה ללכת.
"אולי לפני שאת הולכת לפחות תגידי לי איך קוראים לך, אני חושב שאחרי כל מה שעשיתי לפחות מגיע לי שתגיד לי מה השם שלך." אמרתי וחייכתי.
"בכיף, אבל זה לא ייתן לך כלום." היא אמרה.
"למה לא?" שאלתי.
"אתה יודע, האמת שאני חושבת על זה, חבר שלי לא יאהב את זה שאני מדברת עם בנים ככה אחד על אחד." היא אמרה.
"וואלה." מלמלתי בשקט.
"לא נורא, אבל ניסיון יפה." היא אמרה והלכה.