חייבת לאהוב את הפלייבוי פרק 5 – דף חדש.

כשהתעוררתי בבוקר לקול האוטובוס שצפר מול הבית שלי, אחרי כמה צפירות הוא הבין שאני לא עומדת לרדת ונסע. רציתי להחזיק את עצמי בידיים לפני שאני רצה למטה ודופקת את הראש של הנהג בהגה, הדבר שאני הכי שונאת בעולם זה כצופר מעיר אותי. יש לי כעוד חצי שעה לפני שהייתי צריכה להתעורר, שמתי לעצמי שעון מעורר.
מצמצתי בעיניי רק בשביל לראות בברור והסתכלתי לצד שמאל, לעבר לורן שישנה כמו פגר מת לצידי.היא ישנה כמו עובר וכהרגלה האולר השחור והקטן שלה היה בתוך כף ידה, הסוף המתכתי שלו בצבץ מעבר לאצבעותיה והראה נוכחות. נאנחתי בכבדות והורדתי את השמיכה מגופי, מתרוממת על רגלי ויוצאת אל עבר הסלון לראות מה המצב שאמא שלי השאירה אותו.
בדיוק כמו שחשבתי, אני הצטרך להעביר איזה סמרטוט לפני שאני ינסע ולא יחזור לבית בעוד שבועיים. מה שמצחיק שהיא אפילו לא יודעת שאני נוסעת לאפר אייסט סייד, היא נמצאת אצל גרג החבר הפסיכופת והאלכוהליסט שלה.
לקחתי מאחת המגירות שקית אשפה שחורה והתחלתי לזרוק לתוכה את כול מה שאמא שלי השאירה מאחוריה, בקבוקי בירה שבורים – יותר נכון חצאי בקבוקי בירה- בדלי סיגריות, מזרקים, עטיפות נייר גלגול,עוד כמה סמים שלא ממש הכרתי. בכול מקרה, אני לא יודעת איך זה קרה אבל מאז שאני זוכרת את עצמי הבתים שנמצאים ברחוב הזה נקראים "מערות הסמים." בגלל הכינוי שנתנו לבתים האלו, נמשכים לבית שלי כול מיני מוזרים אז עדיף כבר להעלים את הראיות ולתת מבט תמים וחיוך נאה שמסביר להם שהם טעו בבית.
קשרתי את השקית האשפה והעמדתי אותה לצד דלת הכניסה, לוקחת מטהר אויר שנמצא בדיוק לא רחוק מהדלת ומגרשת מעצמי את כול הריח הלא נעים שאני מעדיפה גם לא להריח. אחרי שאני ארגן את הבית אני יהיה חייבת ללכת להתקלח, לחפוף שוב את השיער – אני נשבעת שאם השיער יתחיל לנשור לי מכמות הפעמים שאני חופפת אני יהרוג אותה- ובאותה אני מתכוונת כמובן לאמא שלי.
פתחתי את דלתות הארון והתחלתי להוריד בשקט ובזהירות את המזוודות ששקלו יותר ממני, מניחה אותם על הרצפה וסוגרת את הארון בשביל לא להעיר את לורן, אם לא נתנו לי לישון בשקט זה לא אומרת שצריך להעיר גם אותה.
חטפתי את הבגדים ונכנסתי להתקלח ולפני שהיא באמת תתעורר מכול הרעש שאני עושה ומנסה שלא לא לעשות.
"למה לא הערת אותי?" יצאתי בדיוק בזמן מהמקלחת כשהענק הירוק התעורר.
"יש היה לך עוד חצי שעה להתעורר, המכונית שבאה לאסוף אותנו תגיע רק באחד עשרה. עכשיו תשע וחצי." גלגלתי לעברה עיניים ונתתי לה להיכנס למקלחת, היא טרקה אחריה את הדלת וצעקה לי משהו שלא הקשבתי לו כבר. הבגדים שהשארתי לעצמי היו מכנס ארוך ושחור שעל צידו היה רשום המספר שלוש עשרה, חולצה בטן אפורה שרשום עליה ס.ה – סנטרל הראלם- וג'קט בייסבול שדרק הביא לי בצבע שחור אפור ונעלי אדידס גבוהות שחורות. מי ידע שאת כול הכסף שהיה לי הוצאתי על נעלי ספורט גבוהות.
המזוודות כבר עמדו לצד הדלת והתיק הצד שלי היה מונח על השולחן, פתחתי אותו והכנסתי לתוכו כמה בקבוקי מים וכריכים מוכנים שקניתי אתמול מהכסף המשותף שלנו. אני מוכנה לומר שאף פעם לא דמיינתי את החיים שלי ככה,אבל תוכנית הבריחה הייתה חקוקה בראשי כבר שנים.
המעטפה של הכסף הייתה כבר בתיק ואני כבר הייתי מוכנה, נשאר רק לסרק את השיער ולחכות שהוא התייבש. אני מתפללת בליבי שהריח שהיה בבוקר בסלון מזמן עזב את השיער שלי לעולם הבא.
"ככה את נוסעת לאפר אייסט סייד?" העבירה לורן ביקרות על הבגדים שלי, אולי היא לא אמרה את זה במילים אבל העיניים אומרות הכול. היא לבשה ג'ינס קרעים וגופיה שחורה אדוקה עם ג'קט לבן.
"זה הבגדים שלי ואם לא טוב לך את יכולה לא להגיד כלום." נזפתי בה.
"מצטערת, מצטערת." היא מלמלה ונכנסה אל תוך המטבח, השעה הייתה כבר עשר ונשאר לנו עוד שעה לחכות.

אחרי שעה ששמעתי צפירה והסתכלתי מבעד לחלון ראיתי ג'יפ לבן שעומד מול הבית שלי, יש מלא ג'יפים שסנטרל הארלם אבל כולם שחורים אז רק דרך הצבע הבנתי שזאת המכונית ששלחו בשבילנו. אחד האנשים עלה לבית שלי בשביל לקחת את המזודות ואני ולורן הלכנו אחריו , רק חושבות על היום, מה יקרה ברגע שנגיע לשם.
וברגע שנכנסנו לג'יפ הבנתי שנפתח דף חדש לפני ואני מתכוונת לנצל כול רגע.