אין שם…

אני לא מסוגלת לדבר, הגוף שלי רועד, הלב שלי דופק חזק, אולי חזק מדי. "אני שונאת אתכם!" צרחתי על ההורים שלי ולפני שהספקתי לחשוב רצתי החוצה, טורקת אחריי את הדלת ורצה אל הכביש. הדמעות מטשטשות את שדה ראייתי, נמאס לי, אני לא יכולה יותר. שוב ריב עם אחותי, שהתגלגל לריב עם ההורים שלי, זאת כבר שגרה בשבילי. אני לא עוצרת לנוח, רצה לאורך הכביש. מרחוק אני קולטת את אבא שלי יוצא החוצה ומסתכל עליי, אבל אני ממשיכה לרוץ. כל הזמן צורחים עליי, לא מנסים אפילו להקשיב לי, צוחקים על התחביבים שלי ומאשימים אותי כשאחותי קוראת לי בהמה וצורחת עליי. אני בת 12 לעזאזל, אני לא מסתדרת לבד! הם אומרים שזה בגלל שיש לי עוד 4 אחים אבל זה לא תירוץ, כל ילד הוא עולם ומלואו, הם לא יכולים להתעלם. אני צריכה שיקשיבו לי, שיצחקו איתי, שיעזרו לי, שיעודדו אותי, שינחמו אותי. למה הם לא עושים את זה? זאת לא הפעם הראשונה שאני רוצה לברוח מהבית וגם לא הפעם הראשונה שאני מיישמת את זה. רק שפעם שעברה הם מצאו אותי ודיברו איתי, בפעם הראשונה מזה 12 שנים שהרגשתי שהם באמת מקשיבים לי ומתייחסים אליי, אבל הכול חלף אחרי יום. וכשאני בוכה? הם מתעלמים או אומרים שההצגות שלי לא מעניינות אותם. אני עוצרת לשנייה, רק בגלל שהגעתי לקצה היכולת שלי ואיני יכולה עוד. הטלפון שלי מזמזם בפראות, שניהם מתקשרים אליי, פעם ראשונה שאני רוצה שהם יעזבו אותי בשקט והם לא עושים את זה. הטלפון שלי רוטט בידי, אני לא חושבת, מניפה אותו וזורקת את הטלפון רחוק ממני ככל שאני יכולה. אני מסתכלת על הבית שלי, הוא רחוק ואני לא יודעת מה עושים שני אלה שקוראים לעצמם ההורים שלי. הם אומנם נתנו לי חיים אבל הם לא הוריי. להיות אימא או אבא זה זכות, להעניק לילד חיים מאושרים. ההורים שלי הם לא הורים. להיות הורים זה לדעת לעזור, להקשיב, לתת עצות, לדבר, לנחם, לעודד, להיות שם תמיד. כן, הם בהחלט לא הורים. ואז אני שומעת את חריקת הבלמים, אני מסתובבת, לא שמעתי את המכונית עד עכשיו. אני קופאת במקומי, משותקת מהלם ולא מצליחה לזוז. אני קולטת את הנהג, הוא צורח ולוחץ על הבלמים בכל כוחו. זה לא עוזר. אני עוצמת את עיניי ומרפה את גופי, אולי זה מה שהיה צריך לקרות. אני מרגישה את הגלגלים מתקרבים אליי ורגע לפני שהמכונית פוגעת בי, דמעה אחת נוזלת על לחיי.