יואב-לתחרות של ניקול

זה היה יום שישי בערב, היום של הגאלה. ידעתי שכדי להגשים את המטרה שלי, יש רק אפשרות אחת.
לבשתי את אחת מחצאיות המיני שלי, שאמנם לא היו קצרות מספיק בשביל לראות הכל, הן גם לא היו ארוכות מספיק בשביל להשרות עלי ביטחון.
פיזרתי את שיערי הבהיר והורדתי את משקפי, מביטה בעצמי במראה ומחליטה שיש עלי מספיק איפור והשיער שלי מספיק חלק.
וככה; בגופייה צמודה שאני לא מחבבת במיוחד, חצאית מיני, איפור, עקבים גבוהים ובלי גרביונים [אח, קשה לי לחשוב על זה אפילו] יצאתי לגאלה. שמתי את האוזניות שלי, שהיו מחוברות לאייפון 5S החדש שקניתי בחסכונותי מהסינגל שהוצאתי אחרי שגילו אותי בבית הספר בתחרות הכשרונות ושמעתי את שירי המזרחית שהורדתי.
איכס, איזו זוועה! זה פשוט מגעיל, הקול שלהם, המנגינה, המילים הנדושות! איזה סוג של סם צריך לקחת בשביל להנות מזה?
בכל אופן, זה מה שאני צריכה לשמוע כדי להגיע למטרה שלי.
האמת היא, זה בטח יעזור לי. השיט הזה מעצבן אותי, ואני צריכה קצת עצבנות כרגע. קצת… סאס.
אתם מבינים, המטרה שלי היא להיות ערסית. כן, כן, ספרו לי על זה, "למה שילדת טאמבלר סטייל פאנדומים ששומעת רוק ומוזיקה אלקטרונית ביפנית רוצה להפוך לערסית?"
טוב, זה בגללו.
יואב.
הוא בחור חלומי כל כך, מעולם לא חשבתי שאתעניין באחד כזה! אבל הוא שונה מהשאר. משהו בו… מסתורי, מפתה… משהו שאין בשאר.

לאחר נסיעה וכמה שירים זוועתיים, יצאתי מהמטרושיט בתחנה שבאזור התעשייתי. הפסקתי את ה"מוזיקה" והתקשרתי לנעם, הידיד שלי.
הוא הולך לגאלה בכל שבוע, אז החלטתי שאני אבוא עם החבורה שלו.
"הי," הוא ענה לאחר כשני צלצולים.
"היי נעם, רוצה להסביר לי איפה הגאלה?" שאלתי בחביבות.
שמעתי מישהי אומרת משהו בצד השני ואת נעם מגיב בצחוק. "אמ… כן, איפה את?"
הסברתי לו איפה ירדתי והוא כיוון אותי למועדון, אמרתי לו תודה ושלום.
לאחר כמה דקות הליכה [ומעידות בשל העקבים] הגעתי לשם.
"היי," נעם חייך אלי ונתן לי את אחד החיבוקים שלא-מושקעים-בעליל שלו, חייכתי והסמקתי קלות, מעט יותר מהרגיל בגלל הלבוש שלי. "יפה לך," הוא ציין.
"תודה." חייכתי אליו בחביבות, אך השתדלתי להכניס לטון שלי חוצפה. זה היה מספיק? יותר מדי?
הוא חזר לדבר עם החברים שלו, וניסיתי להשתחל לשיחה. אני מניחה שהעצבים שהמזרחית והעקבים הביאו לי די עזרו לי בעניין הזה.
"היי, תגידו, יואב גם מגיע היום?" שאלתי בשלב כלשהו.
"אהלן…" מלמל נועם בחיוך קטנטן וזומם. הרגשתי שאני מסמיקה, אבל לא הראיתי להם.
נו, הנה צד חיובי באיפור.
"יואב, הא?" אחת הבנות- אמ… אור?- חייכה אלי חיוך רחב.
חייכתי, משתדלת לחייך חיוך גאה ולא ביישני, והנהנתי.
"צודקת, יואב חתיך לגמרי." חווה חייכה אלי ונתנה לי טפיחה קטנה על השכם.
טוב, היא צודקת. יואב חתיך, בנוסף להכל.
"טוב, למה אנחנו בחוץ? קר." אמרת אחת הבנות שאת שמה גם לא אנחש.
נכנסנו כולנו לתוך הבניין הקטן. מיד הרגשתי כמה חם בפנים.
המוזיקה הייתה רועשת מדי לטעמי, ולייזרים רצדו על כל הקירות.
נעם לקח אותי ועשה לי סיבוב קטן, לא שהיה מה להראות. בשולחן הכיבוד היה משקה כלשהו בכוסות אדומות.
הוא נתן לי כוס אחת ולקח אחת בעצמו.
הרחתי אותה רק קצת, היה לי ברור שזה אלכוהול.
אבל, היי, קניתי אייפון, העמסתי אותו במזרחית, שמתי בגדים חשופים, באתי לגאלה. אני אעצור כאן?

השעות הבאות היו פשוט… מוזרות. אני לא בטוחה מה קרה. הרגשתי מוזר, כאילו אני יכולה לעשות כל מה שבראש שלי. התחברתי עם אנשים, דיברתי בסלנג, רקדתי!
אני! במסיבה!
ואז, אחרי שעתיים יואב בא.
אני כבר הייתי מותשת ושיכורה, אמרתי לכל אחד מה שבאלי ואיך שבאלי ושמתי על כולם פס.
ישבתי על איזו כורסא ששמו בקצה, לאלו שעייפו מהריקודים.
לא, בעצם… זו הייתה ספה, נראה לי. או שזו אני שהצליחה לשבת רק על חצי ממנה.
"היי, את נראית מעולה." הוא אמר והתיישב לידי. הוא לבש ג'ינסים כהים וחולצה עם פסים לבנים-ירוקים. בלי לשאול לדעתי, הוא הניח את ידו סביב הכתף שלי.
יואב או לא, ביום רגיל הייתי מתלוננת. הייתי מתרחקת. הייתי מראה שלא נוח לי.
מצד שני, ביום רגיל יואב לא היה שם עלי יד ככה.
נשענתי עליו קצת. הוא היה שרירי כזה, זה היה נוח יותר מהספה-כורסא-וואטאבר.
"את נהנית?" הוא שאל והנהנתי בעייפות.
האמת היא שאני לא יודעת אם נהניתי. הראש כאב לי והייתה לי בחילה.
הוא הרים את הסנטר שלי ובלי לשאול הוא נישק אותי.
במקום להתנגד ולהתחמק ממנו, שכן לא רציתי את הנשיקה הראשונה שלי ככה, פשוט נמסתי לתוכה. למי אכפת שאמא התקשרה חמש פעמים, למי אכפת שהיד שלו עולה לחקור לי את התחתונים.
זה יואב, ואני שיכורה בגאלה, ואנחנו מתנשקים.

אחרי פחות מחמש דקות כבר היינו בשירותים, הוא ישב על אסלה עם מכסה סגור ואני על ברכיו עם פני אליו.
"יש לך טעם של אלכוהול," הוא ציין ואני צחקקתי בטמטום. "את יודעת, אני ממש אוהב אלכוהול."
חייכתי כשהוא נישק אותי שוב, נמרחת עליו לגמרי. הגופייה שלי קצת החליקה באיזור החזה והחזייה שלי הציצה החוצה מעט. הוא נגע בחזה שלי בעודנו מתנשקים בלהט.
"יודעת… הלב שלך פועם מהר." הוא לחש לאוזני. לא שבאמת שמעתי אותו, הייתי רק בחצי הכרה.
"זה אומר יותר דם בשבילי."
את המשפט הזה שמעתי. המילה דם תמיד העירה אותי. התרחקתי ממנו רק קצת והוא כבר הספיק לשלוף שיניים חדות.
ערפד? ערפד?!
לעזאזל, כמה שתיתי?
לא, לא, זו הזיית אלכוהול. אני חולמת.
הוא קם,מקים גם אותי ומצמיד את גבי כנגד דלת תא השירותים הסגור.
"היי- תעזוב!" אמרתי בפחד, מרגישה אותו משאיר לי היקי על הצוואר. "יואב!"
"אל תדאגי," הוא אמר בקול נמוך ולוהט, חוסם את פי עם ידו. "זה יגמר בקרוב."
ניסיתי לשתחרר מהאחיזה שלו, ואז הרגשתי את זה.
חדירה.
לא, לא שם, סוטים! הוא חדר לי לצוואר, עם השיניים!
הרגשתי איך הדם נשאב ממני, וזה כאב כל כך…
נתתי לו בעיטה הגונה בין הרגליים ויצאתי מהתא הסגור, נכנסת לחדר הראשי- ככה קוראים לזה?- וצורחת. "כולכם חייבים לרוץ!" אמרתי, מתנשפת ומתנשמת, דם זורם מהמקום בו יואב מצץ ממני את דמי.
"ליז?" נעם ניסה להניח ידו על כתפי בדאגה אבל התחמקתי ממנו.
"היי, נשמה…" יואב חיבק אותי מאחורה ונישק את הפצע המדמם שלי.
"תעזרו לי!" צרחתי בפחד.
"אין גאלה היום… ליז… הם כולם אשליות." הבטתי בכולם בפחד, וכולם… הפכו לעשן. "יש לך איי בי חיובי, הסוג האהוב עלי כשהוא מעורבב עם אלכוהול, וידעתי… שאני יכול להשיג אותך…" הוא חזר לשאוב ממני דם, מפעיל את הכוחות הערפדיים שלא חשבתי שקיימים באמת ולא נותן לי לברוח.
המילים האחרונות ששמעתי בחיי היו "חבל שלא נשארת בבית עם המחשב."