חצי רגל באדמה – פרק 55

אז למה לא לקחתי מיד מטוס היישר ללוס אנג'לס, עכשיו, כשאני יכול לעלות על מטוס מתי שבא לי? כנראה שאני הייתי נסער מידי בשביל לחשוב בהיגיון. אמא בטח הייתה מתביישת בי. לא שהיא לא התביישה גם לפני, אפילו לפני שניסיתי לרצוח את אמה. מצד שני, אמה היא בכל זאת בת פוסידון… לא, היא לא כזאת. קיוויתי לפחות.
אז החלטתי לעשות את הדרך באדמה. ידעתי שגאיה לא תעשה לי משהו מסוכן על האדמה.
הרגשתי כל כך רע עם עצמי. הפכתי לרוצח בתוך שלושה ימים. עכשיו אני משוטט ברחבי ארצות הברית, לבד לחלוטין, בלי עזרה, וכל השותפים שלי הם חרוזי חמר של אמה.
בהיתי בהם, סוקר אותם. היו שם קלשון וינשוף, הסמלים של פוסידון ואתנה (בהתאמה), ולא הבנתי למה.
לא הייתה לי ברירה אלא לעלות על רכבת לג'פרסון סיטי במיזורי, כיוון שזו הייתה הרכבת שהגיע הכי מהר, הכי רחוק. הייתה גם רכבת לקנזס סיטי, שהייתה מערבית יותר, אך הנסיעה הייתה איטית יותר. נזכרתי בעובדה המצחיקה שהכינוי של מיזורי הוא "The show me state". צחקקתי לעצמי, והרגשתי מוזר מתמיד.
איזו גברת אחת עם משקפי שמש וסלים גדולים שישבה מולי הביטה עלי. לא ידעתי אם היא מסתכלת עלי או לא, אבל הנחתי שכן, כי אחרי זה היא הביטה החוצה, דרך החלון.
חזרתי אל הספר שלי, שותק.
הפעם לא הצלחתי להתרכז במילים הכתובות, הרגשתי תחושה משונה, כאילו משהו לא בסדר.
הרמתי מבט.
האישה עדיין ישבה שם, הראש שלה מופנה אלי. המטפחת שהיא קשרה לראש שלה זזה בעצלתיים, בזמן שהאישה עצמה הייתה עסוקה בזוג מסרגות וצמר.
חזרתי לספר, במחשבה שמשהו מאוד מוזר בשיער של הבחורה, אם הוא זז כמו שהוא זז.
הרמתי שוב מבט, והצמר נעלם מהראייה, ככל הנראה באחת משקיות הנייר שסביב האישה. היא אחזה במסרגות בצורה מחשידה.
"סליחה, גברת?" שאלתי "קרה משהו?"
היא הזעיפה פנים, והרגשתי איך אני מאדים כולי.
היא לחששה בכעס, והצליל הזה הזכיר לי יותר מידי את הצליל של הנחשים, רגע לפני הכשה.
השיער שלה המשיך לזוז בלי שהיא זזה בעצמה, מה שרימז על כך שמשהו לא בסדר בשיער שלה.
"כן" היא אמרה. היה לה מבטא נעים לאוזן, אך לא הצלחתי לזהות איזה.
לא אהבתי את הדרך שבה היא ביטאה את ה"כן" הפשוט הזה. סגרתי את הספר.
היא הסירה את המטפחת מעל הראש שלה, וחשפה תחתיו נחשים בצבע ירוק.
מיד הבנתי מי זאת, ועצמתי באותו הרגע את העיניים.
"נו, באמת" היא אמרה "זה מאוד לא מנומס מצידך לא להביט לי בעיניים."
חשבתי לעצמי כמה שהמשפט הזה שטותי.
התוכנית קפצה לי מהר מאוד לראש.
"מה את רוצה ממני?" שאלתי. הרגשתי את הידיים שלה נוגעות לי בפנים, ואני קיוויתי שהיא מתרכזת בהם, בזמן שהיד שלי גיששה אחרי הנדן, כדי לשלוף את החרב שלי.
"אני רוצה לראות את העיניים שלך" אמרה מדוזה, בקול ברור. הבל הפה שלה היה מסריח לחלוטין. כנראה שהיא מעולם לא שמעה על מסטיק בטעם מנטה צחיחה.
"אני גם ממש טיפש, נכון?" שאלתי, מדבר כדי למשוך זמן.
"אני יודעת שאתה לא, אחרי הכל, אתה הבן של אמא שלך." היא אמרה לי.
היא הניחה את היד שלה על היד השמאלית שלי, ולא הייתה לי ברירה אלא לגשש עם היד החלשה שלי אל עבר הנדן.
"למה את רוצה לראות את העיניים שלי?" שאלתי. היה לי ברור שהיא רוצה להפוך אותי לפסל אבן ואז לנפץ אותו בהנאה, אבל הייתי חייב למשוך זמן.
"לראות האם הן באמת אפורות" היא אמרה.
הצלחתי לשלוף את החרב החוצה מהנדן, וסובבתי אותו בקשת, עדיין עוצם בכוח את העיניים שלי.
"אתה חושב שנולדתי אתמול?" שאלה מדוזה "אני ארסק את הפסל שלך, אמא שלך, היא אשמה בְּהַכֹל!"
"אז למה את מוציאה את העצבים שלי?" שאלתי, מניף בחרב שלי, חסר אונים. היא הרימה את היד שלה מידי השמאלית, ואני העברתי את החרב ליד הזו.
"כי נדרתי לחסל את כל הצאצאים המגעילים שלה" היא קראה "ועכשיו, הבט לי בעיניים!"
עד כמה שזה נשמע מוזר, זה היה מפתה. חשבתם לעצמכם פעם מה צבע העיניים שלה? או האם זה נכון? או איך זה מרגיש?
הסקרנות כמעט הרגה אותי, אבל למזלי לא הייתי חתול.
הצלחתי להתאפק מלפתוח את העיניים, עד ששמעתי קול, כמו בלון שהוציאו לו את האוויר. ידעתי מתוך תחושת בטן, ידעתי שמדוזה התפוגגה.
פקחתי עיניים וגיליתי מול עייני גוש ענקי ומכוער של עיניים עצומות, ונחשים גוססים.
ידעתי שזה הראש הכרות של מדוזה.
לא רציתי אותו אצלי מסיבה מסוימת. בדיוק אז הרכבת נעצרה, והייתי צריך לרדת.