הבלדה הראשונה על אהבה, סריגה, ועל ארלין היפה.

בבית קטן,
עם גינת תבלין.
ישבה אישה,
קראו לה ארלין.
לאור נר חמים,
טפטפה השעווה.
היא חייכה חיוך תמים
וסרגה קצת אהבה.

שושן כהה,
בשיער ערמוני.
צחוק כנה,
עם נער אובדני.
חיוך של אור,
ועיניים של ים.
עור צחור,
ושפתיים של דם.

ארלין היפה,
נופפה בדגלים.
ארלין היפה,
חיבקה זרים.
ארלין היפה,
נישקה על השפתיים.
ארלין היפה,
צחקה כמו מים.
ארלין היפה,
אהבה את העולם.
ארלין היפה,
נופפה לכולם.
ארלין היפה,
צחקה צחוק תמים.
צחוק שלא בא על חשבון אחרים.

אהבה אמיתית,
ממאלת את לב האדם.
מתחת לציניות,
לרעיונות או לדם.
מתחת ליופי,
מתחת לקור.
תחת כל אלו,
תמצא לב טהור.

ארלין היפה,
ראתה מבעד לקנאה,
מבעד לשנאה,
קינה או טינה.
רק ארלין,
ארלין היפה.
רק היא ידעה,
מה זו אהבה.

ארלין היפה,
חיבקה זרים.
ארלין היפה,
אהבה אנשים.
ארלין היפה,
נישקה על השפתיים.
ארלין היפה,
צחקה כמו מים.
ארלין היפה,
אהבה את העולם.
ארלין היפה,
נופפה לכולם.
ארלין היפה,
הייתה מאושרת.
לעולם ארלין לא נראתה לי מוכרת.

ועד היום,
היא עדיין אוהבת.
מחבקת, עוטפת, מנשקת, כותבת.
כל מי שיושב,
תחת גגה.
כל מי שטועם,
מהארוחה שבישלה.
כל מי שלובש,
את הצעיף שסרגה.
כולם מרגישים,
מרגישים אהבה.