סיפור מסובך: פרק שישי

הימים עוברים בקצב מסחרר, אך כך זה כאשר יש מה לעשות.
אני מפתה את המלך, אני לא בטוחה ממש למה.
אני לעולם לא נותת לו להתקרב אליי יותר מידי, אני שומרת על מרחק מסוים וזה מושך אותו אפילו יותר.
זה היה משהו שאימי לימדה אותי, להמציא קו אדום, ולשגע את המחזר מצידו השני של הקו.
אני חושבת שאימי הייתה בטוחה שעד הגיל הזה, אני אהיה נשואה, או לפחות מאורסת.
אני לא ממש בטוחה מה חשבתי על נישואים, אני מניחה שתמיד חשבתי, שאני אאלץ להתחתן, בין אם זה מרצונה של אימי או של בני משפחה אחרים.
אבי לעולם לא היה דוחף אותי לנישואים שלא רציתי בהם, הוא לא רצה שאגמור כמוהו וכמו אימי, הוא רצה שאחיה באושר עם בחיר ליבי, כמובן שכאשר הוא מת, היה ברור שרצונו לא יתגשם, אך זמן לא רב לאחר מכן, גם אימי מתה, ואני הלכתי למצוא את דרכי בעולם, דבר שלא נמשך זמן רב במיוחד, משום שנקראתי בחזרה לפה.
נקראתי למלא את התפקיד אשר, אימי חינכה אותי אליו, להיות אשת חצר, וזה לא חשוב שאין לי תואר ומעמד, הייתי אשת חצר מראש ועוד כף רגל, ואיש לא היה יכול לנחש אחרת.
אני נראית כמעט אקזוטית, דבר אשר מעודדים בכל חצר מלכות בכול מקום, במשך השנים, בני מעמד האצולה, תמיד אהבו כאשר דבר מה שונה, מפתיע, אך כמובן, לא יותר מידי.
ואני הייתי מינון נכון של הכל, מראי אקזוטי, אך ניתן לראות כי אני מקומית, אני מפלרטטת, אך שומרת על הדרת כבוד, לא נקייה מרבב, וזה מראה כי אני בהחלט אשת חצר.
בכל מקום נלחש כי אני פילגשו החדשה של המלך, הדבר הנו שקר משתי סיבות, הראשונה, כי אני מסרבת להיות. הסיבה השנייה לכך, היא שהוא עדיין לא ויתר על פילגשו הקודמת, ואני לא אחת שחולקת מחזרים.
אפשר לומר שחיבבתי את פילגשו הנוכחית, הכרתי אותה כאשר עוד הייתי ילדה, אפשר להגיד שמידי פעם, היא הייתה על תקן אחות גדולה עבורי.
אבל אני חייבת להגיד שמעולם לא הבנתי מה הוא מצא בה, היא הייתה מבוגרת ממנו, לא בהרבה, אבל עדיין.
אני זוכרת שהוא תמיד הבטיח שלעולם יהיה קשור אל אישה המבוגרת ממנו, גם אם אביו יכריח אותו להתחתן איתה, ועכשיו, הוא לוקח לעצמו מישהי מבוגרת מרצונו החופשי.
אבל הוא מעולם לא היה צפוי, וכל-כך קל להסיח את דעתו.
ראו אותי!
לא מזמן הגעתי, והוא כבר שבוי!
יש צורך רק במבט, מעט חיוכים, וכמובן, לדאוג למרדף.
בני משפחת המלוכה, אהבו את משפחתי במשך דורות, משום שאנו יודעים לעשות הכל, להיות רכים כחתול מנומנם, או נועזים כאריה, יכולנו להיות גמישים ומסתוריים כפנתר, ובו זמנית להציג תמימות של איילה.
העניין הוא, שאין לנו ממש מה להפסיד, אז אנחנו דוחפים את ידינו אל התבשיל, ומקווים לטוב, וכך אנחנו עושים כל דור ודור.
נשבעתי לעולם לא להיות כמו משפחתי, אבל מה אני יכולה לעשות אם זה מה שמצפים ממני?
שמי הולך לפניי, ואני חוששת שלעולם לא אוכל לברוח ממנו.