הורסת ~פריקה
לא משנה מה את עושה, וכמה טוב זה הולך, את הרי יודעת מה הסוף. תמיד יודעת. כי זה תמיד אותו הסוף.
ולמה? כי את לא יכולה לקחת את עצמך בידיים. נו באמת, התחלת תיכון ואת עדיין מתנהגת כמו ילדה קטנה. את לא יכולה לנעול את הפה כשצריך, ולא משקיעה כשמגיע הזמן. את תמיד רוצה משהו, רוצה כל כך.. שאת לא עושה בשביל זה כלום.
או שעושה, אבל לא מספיק. אף פעם לא מספיק.
כי לא משנה כמה היית קרובה להשגת המטרה, כמה רצית את זה, וכמה הכל נראה טוב, שקט ויפה, את תמיד הורסת.
הורסת הכל.
פשוט לוקחת בידיים כל דבר ומחרבת, שוברת לחלקים קטנטנים, שכבר לא מזכירים בכלל את השלם הגדול והיפה שהיה מזה פעם. ואז את מתחילה לצרוח, או רצה לבכות על זה, או עושה פרצוף חמוץ ושותקת כל הזמן, או לפעמים עושה גם דברים מטומטמים אפילו יותר. ואז את גם מפספסת את ההזדמנות השנייה.
כי את תמיד הורסת.
אז למה בכלל את מנסה?
תגובות (3)
תרתי משמע אני הורסת דברים- הם פשוט נשברים לי בידיים. אמנם אני קצת שונה אבל אני יכולה קצת להזדהות עם הקטע.
לפעמים זה ממש מתסכל לנסות דברים כשאין טעם לכך מההתחלה, סתם בזבוז זמן…
(קטע יפה)
אני שמחה אפילו להזהדהות קלה. נו, במקרה הזה זה נשמע די רשע. והממ..תודה
את טועה, ובגדול, את מרחמת על עצמך וכך את נופלת, כל עוד את ממשיכה לחשוב על זה כך את תיפלי. כמו ליפול מסוס, נפלת פעם, פעמיים, לא משנה אפילו אם נפלת שבע פעמים – הכי חשוב הוא להמשיך להתאמן. את לא קוסם, או אל, אני מתמודד עם אותה בעיה בחיים, ותני לי לתת לך מסר, עד כמה שזה כואב, לאף אחד לא מעניין מה קורה לך באמת, הם לא יודעים מה נכון או לא. אבל למי שמכאיב לך יהיה אכפת, את לא צריכה להשתנות בישביל אף אחד. אם הם לא מקבלים אותך, תחפשי אחרים