ההרגשה

זאת הרגשה שגורמת לך לפתח רצון לבכות.
הרגשה שמוציאה את הדמעות המלוחות.
הרגשה מדהימה ונפלאה ונוראית ואיומה.
ההרגשה הכי מגעילה בעולם והכי נעימה מכולם.
הרגשה מוזרה כזאת שאי אפשר להסביר וכשאתה מצליח להסביר אותה, לכתוב אותה בדיוק כמו שהיא, אתה לא מצליח לבטא אותה.
ההרגשה של להיות מיוחד, לרצות את זה ולעשות הכול כדי לקבל את זה! ואז לזרוק את הכול לפח כי העניין נראה קצת פחות לטעמנו…
יותר מידי מסובך וקשה.
מלחיץ ומפחיד.
זאת ההרגשה שאין לה הגדרה ספציפית ומסוימת, אין לה מילה או שתיים שמסבירות אותה, אבל אפשר להגדיר אותה במיליון מילים.
ההרגשה שאפשר למלא איתה דפים שלמים ועדיין לא יבינו מה היא ואיך היא, אך אפשר לכתוב אותה בפסקה בודדה והיא תהיה פשוט היא.
ההרגשה שתגרום לך לשכוח מה רצית לעשות, לכתוב או לומר, ותזכיר לך ברגע הכי לא צפוי, ברגע הכי מנוכר.
ההרגשה הלא מורגשת, שכאשר אתה שוכח אותה לזמן רב, היא קופצת עליך משום מקום.
ההרגשה של המודעות והיקום, היבט שונה על כול מיני דברים.
ההרגשה שאין להסבירה ואין להרגישה.
ההרגשה שרק המיוחדים מרגישים.
הרגשה שלרוב מפחידה, מטלטלת ומסעירה את הנפש והרגשות בתוכנו.
ההרגשה שגומרת לכל גופנו להתהפך על פניו ומשנה את סדר עולמנו.
ההרגשה שגורמת לך להרגיש כול כך לבד וכול כך בודד, שאתה בעצם מוקף במיליון חברים.
ההרגשה שלמרות שבמשך שנתיים טיפחת את עצמך, חידדת את הביטחון העצמי, לימדת את עצמך לאטום ולחסום, להתעלם ולדעת את האמת הנכונה בעינייך, אך גם להיות רגיש ואמפטי, מקשיב וסבלני, גורמת לך להרגיש כול כך חשוף ומסכן, כולם נגדך ואתה לבד בעולם. גלמוד, בדד, ערירי, נטוש. אף אחד לא אוהב אותך. אתה אפס מסכן, עלוב נפש, גלגל שלישי, מטונף. אתה כלום, אוויר! אבל בו זמנית, אתה גם הכול.
היקום, רגשות, חפצים, אנשים, אתה ישות מעצם אתה עצמך.
נתון לחסדיהם של אנשים חסרי רחמים בעולם קר.
זאת ההרגשה שאתה עוד רגע שם! כמעט הצלחת ואתה יודע שעשית את זה! אתה יכול! אתה גדול! ואתה בעצם נכשלת בענק…
זו בעצם הרגשה ממש מוזרה ולא חד משמעית.
הרגשה של אשליה מושלת, לא ממש ברור הא?
ובכן, כך גם ההרגשה.
לא ברורה.
אני אף פעם לא יודעת איך להסביר אותה, איך לבטא אותה, זאת פשוט הרגשה מוזרה.
הרגשה שאתה לא מרגיש בה כלום, אבל כול הרגשות, כעס, כאב, אהבה, שמחה, עצב, הכול מתערבב ומהבלילה המעוכה הזאת נוצרת ההרגשה.
אולי זה מעומס, אולי זה מלחץ, אולי אני פשוט משאירה דברים יותר מדי זמן בפנים והם יוצאים במעין הרגשה מטורפת וחדשה.
אני חושבת שאסור להסביר את ההרגשה הזאת, אחרת מסתכנים בלאבד אותה, אבל אני לא רוצה שאחרים ירגישו לבד.
אני רוצה שהם ידעו שיש עוד אנשים שחווים את ההרגשה שלהם.
אני רוצה שהם יידעו שזה בסדר, הם לא לגמרי ייחודים. הם כול כך קיווי שההרגשה תיגמר, אבל שהיא נגמרה הם ציפו שוב לבואה בכיליון עיניים.
אני לא מתגעגעת להרגשה, לפחות לא תמיד.
כלומר, בסופו של יום זאת ההרגשה ממש טובה, אבל גם ממש מפחידה, מלחיצה, מסעירה עולמות, פותחת דלתות.
ההרגשה הכי מסובכת שאי פעם שמעתי עליה.
בכל אופן, זאת הרגשה מוזרה, אבל אני מניחה שהיא מתאימה לי.
זה למה אני מרגישה יחידה במינה.