מתחילים מחדש פרק 55 ואחרון

-כעבור שנתיים-
נקודת מבט שי:
"וואו, את פשוט יפיפייה." אמרה דקל כשראתה אותי.
"את חושבת?" שאלתי בהיסוס.
"תסתכלי בעצמך." היא אמרה וסובבה אותי למראה.
הסתכלתי על עצמי במראה, בחנתי את גופי, לבשתי שמלה בצבע שמנת ארוכה עם אבנים בכתפיות, הסתכלתי שוב במראה אך הפעם בחנתי את שיערי, הספר בהחלט עשה עבודה טובה, שיערי היה אסוף עם סיכת יהלומים גדולה, וכמה חתיכות שיער נפלו על פניי, עיניי היו מאופרות בצללית עדינה בצבע השמלה עם נצנצים עדינים ומעט סומק ואודם עדין.
הייתי מרוצה ממה שראיתי.
"מושלם." אמרתי וחייכתי.
"בסוף עוד עלולים לחשוב שאת הכלה." אמרה דקל בגיחוך.
"לא, אין סיכוי." אמרתי וצחקקתי לי.
"אפרופו כלה, איפה היא?" שאלתי את דקל.
"הגר!" דקל ואני צעקנו לה.
"אני באה!" היא צעקה לנו חזרה.
אז כן, היום זה יום החתונה של הגר ומאור, בדיוק לפני שנתיים ביום הזה, זה היום שמאור ביקש את ידה של הגר אז בבית החולים.
מי היה מאמין שכבר חלפו להן שנתיים.
לפני כשנתיים טסתי עם המשפחה שלי לניו יורק, אחרי חודש ששהינו בניו יורק פשוט התאהבנו במקום. דקל ואני החלטנו להישאר בניו יורק לעוד שנה, בעוד אבא ומאור חזרו לארץ להכנות של החתונה.
במשך שנתיים לא דיברתי עם מוראל אפילו פעם אחת, לפי מה שאני יודעת הוא חזר לחברה הקודמת שלו- לידר.
אין יום שאני לא חושבת עליו, מצד אחד כואב לי לדעת שהוא מאושר עם מישהי אחרת, אבל מצד שני אני שמחה שהוא מאושר.
"טוב אני יוצאת." אמרה הגר.
"נו!" דקל ואני צעקנו.
הגר ירדה במדרגות, שמלתה הלבנה הגיעה עד הרצפה, שיערה היה אסוף וכמה חתיכות שיער נפלו על פנייה, היא הייתה יפייפיה.
"וואו." אלו המילים היחידות שהצלחתי להוציא מפי.
"באמת?" היא שאלה.
"תסתכלי בעצמך." אמרתי וסובבתי אותה למראה.
"את מהממת, יש לאח שלי הרבה מזל שיש לו אותך." אמרתי להגר ואז התחבקנו.
"הוא מגיע." אמרה דקל ורצה אלינו.
(תשמעו על חלש)

"איך אני נראית?" שאלה הגר.
"את מהממת, באמת." אמרתי וחייכתי.
ואז הדלת נפתחה ומאור נכנס, הוא היה לבוש בלבן, היה נראה מושלם.
הוא והגר התנשקו, זה היה כל כך מרגש, הם היו כל כך מושלמים שמלתה הלבנה של הגר התאימה לחליפה הלבנה של מאור, הבטתי בהם וחייכתי לעצמי.

נקודת מבט מוראל:
"אז איזו שמלה יותר יפה, האדומה, או דווקא בכלל השחורה?" שאלה לידר היינו אצלה, היא ביקשה ממני שאני אבוא אליה לעזור לה לבחור שמלה לחתונה.
"האדומה?" שאלתי בהיסוס, ולידר הביטה בי בפליאה.
"אז לא יודע, אולי השחורה." אמרתי.
"אממ… כן, האדומה סתם משמינה אותי." היא אמרה והחזירה את השמלה האדומה לארון.
אז כן, עברו להן שנתיים. שנתיים מאז ששי נסעה ונעלמה לי מהחיים, שנתיים שלא שמעתי ממנה. אין יום שעובר והיא לא מתרוצצת במחשבות שלי.
אין יום שאני לא חושב איפה היא עכשיו, אם היא מאושרת, אם היא מחייכת, אם היא המשיכה הלאה.
אז בשנתיים הללו, אני ולידר הספקנו לחזור ואז שוב פעם להיפרד ואז שוב פעם לחזור.
לידר היא חמודה והכל ואני יודע שהיא באמת אוהבת אותי, אבל… שי לא יוצאת לי מהראש.
"טוב, אתה מתכוון לשבת ולא לעשות כלום עוד הרבה זמן?" שאלה לידר, הבטתי בה בשאלה.
"לך תתלבש." היא אמרה. הבטתי בה ונענעתי את ראשי.
~
"מה יקרה עכשיו?" שאלה לידר בזמן ששנינו היינו באותו בדרך לחתונה.
"משהו צריך לקרות עכשיו?" שאלתי בבלבול ומבטי היה מוסט לכיוון הכביש.
"מה יקרה עכשיו שתראה אותה?" היא שאלה בחשש. ידעתי על מי היא מדברת.
ולומר את האמת, לא ידעתי איך לענות לה על השאלה ששאלה.
"כלום." עניתי ביובש.
"כלום?" היא שאלה.
"כן, הרי אני איתך עכשיו לא?" שאלתי.
"כן." היא אמרה וחייכה.
מעניין מה באמת יקרה כשאני אראה אותה, אחרי הכל בטוח שי תהיה שם, חתונה של אח שלה.
שאר הנסיעה עברה בשקט, כל אחד היה מרוכז במחשבות שלו.
"הגענו." אמרתי והחניתי את המכונית ליד האולם, ולידר ואני פסענו לכיוון האולם.
כל הדרך לשם הלב שלי החל לדפוק חזק כל כך, הידיעה הזו שבעוד פחות מדקה אני הולך לראות אותה, את זו שבזכותה החיים שלי נראים אחרת, זו שבזכותה אני השתניתי, זו שאני באמת אוהב.

נקודת מבט שי:
"מתרגשים?" שאלתי את מאור והגר, כשהיינו באחד החדרים באולם.
"אני פשוט לא מאמין שבעוד פחות משעה זה קורה." אמר מאור והביט בהגר שהייתה בעננים.
"טוב, אני חושבת שאני אלך לעשות סיבוב בין המוזמנים." אמרתי למאור והגר ויצאתי מהחדר.
ירדתי במדרגות לכיוון האולם, האולם החל להתמלא במוזמנים שבאו, את רובם בכלל לא הכרתי, הסתובבתי בין המוזמנים מחפשת בעיניי מישהו שאני מכירה.
ואז ראיתי את כל החבורה בכניסה, טוב… כמעט כולם. לא התראינו כמעט שנתיים, כל כך התגעגעתי לכולם.
פסעתי לכיוונם בהליכה מהירה.
"היי." אמרתי בחיוך כשעמדתי מולם, הם הסתכלו עליי בהלם.
"היי, אנחנו מכירים?" שאלה רומי בבלבול.
"אני אמורה להיעלב, זאת אומרת לא ראיתם אותי שנתיים וכבר שכחתם אותי?" שאלתי.
"לא, אני לא מאמינה. שי זאת את?" שאלה רומי.
"אני." עניתי וחייכתי ורומי קפצה עליי בחיבוק וכך עשו גם השאר.
ואז הרגשתי נגיעה קלה על כתפי, הסתובבתי אחורנית וראיתי את דקל.
"בואי, צריך ללכת." אמרה דקל. נפרדתי מכולם לבינתיים והלכתי עם דקל.
זה מוזר, ראיתי את כולם חוץ ממוראל, מה… יכול להיות שהוא לא יגיע?
דקל ואני ירדנו במדרגות לכיוון החדר של מאור והגר, ואז פתאום איבדתי שיווי משקל והייתי ממש קרובה להתגלגל עשר מדרגות למטה.
ודווקא אז, כשראיתי את הנפילה שלי קרבה ובאה, הרגשתי מישהו אוחז בידי ומצמיד אותי אליו.

נקודת מבט מוראל:
לידר ואני נכנסנו לאולם, לידר אמרה שהיא הולכת לשירותים לסדר את האיפור ושהיא כבר תגיע, אני בינתיים עליתי במדרגות לכיוון האולם.
במזמן שעליתי במדרגות שתי בנות ירדו מהן, בכיוון הנגדי אליי ופתאום אחת מהן איבדה שיווי משקל ועמדה ליפול, ישר תפסתי את ידה וקירבתי אותה אליי, משהו במגע שלה היה שונה.
"הופה, תיזהרי לא ליפול." אמרתי כשתפסתי את ידה.
"תודה." היא אמרה והביטה בי בחיוך חייכתי אליה חזרה, היה משהו בחיוך שלה שגרם לי לחייך אליה חזרה.
עמדנו ככה כמה דקות מביטים אחד לשנייה בעיניים, היה בה משהו כל כך דומה לשי, שי שלי.
"שי…" שמענו קול ומיד הסטתי את מבטי מחפש אותה וכך גם אותה אחת עשתה.
"אני באה." אותה אחת צעקה.
רגע, לא יכול להיות, זה שי, שי שלי?
"שי… זאת את?" שאלתי בפליאה.
היא הייתה כל כך יפה, פנייה היו מכוסות באיפור כך שאי אפשר להכיר אותה, לא האמנת שזו שי שלי, אותה שי שאמרה שהיא שונאת להתאפר ושונאת נעלי עקב ובחיים לא תנעל נעליים כאלה.
"מוראל…" היא מלמלה.
"השתנית." אמרתי וחייכתי.
"גם אתה." היא אמרה וחייכה.
"שי!" אחותה קראה לה שוב.
"אני באה." שי צעקה לה חזרה.
"מצטערת, אני צריכה ללכת. נתראה אחר כך." היא אמרה והלכה.
עמדתי במקומי למשך כמה דקות, עדיין לא מעכל את זה שנפגשנו אחרי כל כך הרבה זמן.
"או, הינה אתה. מה חיכיתי לי?" שאלה לידר.
"האמת…" התחלתי לומר.
"איזה חמוד." היא אמרה ושילבה את ידינו זו בזו.

נקודת מבט שי:
"נו מה יש לך, כבר שעה אני קוראת לך, הלך לי הגרון. זה ממש לא הזמן לשיחות עכשיו." אמרה דקל.
"סליחה." אמרתי.
"מי זה?" שאלה דקל.
"האקס שלי." אמרתי.
"רגע… זה מוראל?" היא שאלה, ואני הנהנתי בראשי להסכמה.
"את עוד אוהבת אותו נכון?" היא שאלה.
"בערך." עניתי.
"האמת, נראה שגם הוא אוהב אותך. ראיתי איך הסתכלתם אחד על השנייה.
"אויי דקל איזה שטויות, יש לו חברה, הוא חזר לחברה הקודמת שלו." אמרתי בהתגוננות.
"מצטערת… לא ידעתי." אמרה דקל בקול מצטער.
"זה בסדר, אם מוראל המשיך הלאה אז גם אני יכולה, אומנם לי זה ייקח יותר זמן, אבל בסופו של דבר זה יקרה." אמרתי.
"הינה אתן, איפה הייתן?" שאל אבא כשהגענו לחדר של הגר ומאור.
"עיכובים בדרך." עניתי.
"טוב החופה בעוד כמה דקות, תישארו פה ואל תיעלמו." אמר אבא.

נקודת מבט מוראל:
"או, סופסוף." אמר שקד כשלידר ואני הגענו.
לידר הלכה לדבר עם רומי ויהלי. ואני, שקד ודולב הלכנו לכיוון הבר.
"אני מבין שראית אותה." אמר שקד.
"ראיתי את מי?" שיחקתי אותה ראש קטן.
"מה את מי, את שי." אמר דולב.
"כן, נפגשנו." עניתי באדישות מזויפת.
"היא נהייתה יפיפייה במשך השנתיים האלו, ניו יורק עשתה לה טוב." אמר דולב.
"האמת שכן, לא ככה מוראל?" הוא שאל.
"מה?" שאלתי.
"שי, היא נהייתה יפה אפילו מקודם." אמר שקד.
הם כל כך צודקים, היא נהייתה פשוט יפיפייה, שי תמיד הייתה יפה אבל עכשיו עם האיפור שעיטר את פנייה העגולות והעדינות, היא הייתה נראית יפה יותר ובוגרת בהרבה יותר.
"כדאי שנלך לחפש את הבנות, תכף החופה מתחילה." אמרתי בהתחמקות, ואז הלכנו לחפש את הבנות.
(אתן יכולות לשמוע חלש)

החופה עמדה להתחיל בכל רגע, אנשים רבים עמדו סביב בחופה, ברקע התנגנה מוזיקה שקטה.
"יואו, איך אני אוהבת חתונות." אמרה לידר בהתלהבות ואני חייכתי חיוך מזויף.
"יא, גם בחתונה שלנו אני רוצה פרחים אדומים." אמרה לידר.
אז כן, לידר ואני חזרנו לפני שנה, ומאז אימא שלי לוחצת עליי להתחתן, כבר חודשיים שהטבעת נמצאת איתי בכל מקום, אבל אני לא מסוגל לעשות צעד שכזה, אני לא בטוח שלידר היא הבחורה שהייתי רוצה לכל החיים.
הכנסתי את ידי לכיס הג'ינס שלי, שיחקתי עם הטבעת שהייתה בכיסי.

נקודת מבט שי:
"קדימה צריך לצאת." אמרה דקל.
טקס החופה החל, אבא ומאור צעדו בהתחלה ומי אחריהם אני ודקל יחד עם הגר.
הבטתי בכל האנשים שהיינו מסביבנו, חייכתי לכולם, וחיפשתי את החברים שלי בעיניים.
דקל ואני ליווינו את הגר לחופה, ותפסנו את מקומנו בחופה.
טקס החופה המשיך. באמצע הרגשתי דמעה שירדה מעיניי, ומיהרתי למחות אותה.
הטקס היה כל כך מרגש, שמחתי בשביל מאור שהוא מצאה את אהבת חייו, ואני מאחלת לעצמי שתהיה לי אהבה גדולה כזאת כמו שיש להגר ומאור.
מאור שבר הכוס, ונשמעה מוזיקה שמחה, ואנשים החלו לעלות לחופה.
לאט לאט כל האנשים החלו להיכנס לאולם ונותרנו רק אני ומאור.
"לא מאמינה שזהו זה, אחי הגדול נשוי." אמרתי וחייכתי.
"בקרוב אצלך אחותי." אמר מאור וחיבק אותי והתחלנו להתקדם לאולם.
"כן בטח…" אמרתי.
"תאמיני לי זה יקרה אפילו מהר יותר ממה שאת חושבת." הוא אמר.
"מה שתגיד." אמרתי.
~
נכנסנו לאולם וישבתי ליד החברים שלי, כל הזמן הזה לא יכולתי להוריד את העיניים מלידר ומוראל, הם היו נראים מאושרים, זה כאב לי לראות שהוא המשיך הלאה, בלעדיי.
"טוב, אני… אני יוצאת קצת לבחוץ, אני צריכה אוויר." אמרתי לכולם ויצאתי.
לא יכולתי לשבת שם עוד דקה ולראות אותם ביחד, זה כל כך כאב לי.
יצאתי לבחוץ והתיישבתי על המדרגות של החופה, דמעות בוגדניות זלגו מעיניי.

נקודת מבט מוראל:
שי יצאה החוצה, היא הייתה נראית עצובה, באותו רגע כל כך רציתי ללכת אליה, להיות איתה.
"אני… אני הולך לחפש את מאור, אני עוד לא אמרתי לו ולהגר מזל טוב." אמרתי וקמתי ממקומי עוד לפני שמישהו הספיק לומר משהו.
יצאתי החוצה, חיפשתי את שי. ואז ראיתי אותה יושבת על המדרגות של החופה כשמבטה מושפל לרצפה. פסעתי לכיוונה.
"היי." אמרתי והתיישבתי לידה, היא הרימה את מבטה אליי וחייכה.
"מה, מה אתה עושה פה?" היא שאלה.
"היה לי חנוק מידי בפנים, רציתי אוויר." שיקרתי.
"וחוץ מזה שלא סיימנו את השיחה שלנו מאז." אמרתי.
"אז איך עברו עליך שנתיים?" היא שאלה.
"אחלה." שיקרתי.
"מה איתך, איך היה בניו יורק, יש לך מישהו חדש?" שאלתי.
"לא, לא ממש." היא אמרה.
"האמת, שאלו היו השנתיים הכי גרועות שהיו לי, שנתיים שאני חי בשקר, שנתיים שאני מסתובב עם טעם של כלום, שנתיים שאני מנסה להכריח את עצמי להמשיך הלאה, מה שלא כל כך מצליח לי." אמרתי.
"מוראל, אני…" שי הביטה בי ודמעות עמדו בעיניה.
(אתן יכולות לשמוע חלש)

"שנתיים שאני לא מפסיק לחשוב עלייך, על כמה אידיוט הייתי אז באותו יום שנתתי לך ללכת ולא עצרתי אותך, אין יום שאת לא מתרוצצת לי במחשבות, אין יום שאני לא חושב עלייך, איפה את, אם את מאושרת בלעדיי, אם את בכלל זוכרת אותי, אותנו.
אין יום שאני לא כועס על עצמי, כועס על עצמי על שנתתי לך ללכת, כשהכלת איתך הלך גם האושר שלי, חצי מהלב שלי, זו בשבילה אני קם בבוקר, זו שבזכותה אני לא מה שהייתי אז, את."
"אתה…אתה הרסת אותי, אתה שברת לי את הלב, אז באותו יום שנפרדת ממני, אין יום שאני לא חושבת עליך איפה אתה, אם אתה מאושר בלעדיי, אם המשכת הלאה,
ואז שרומי סיפרה לי שאתה ולידר חזרתם, הבנתי שאין לי יותר סיכוי, הבנתי שכנראה בכל זאת אני ואתה היינו צריכים להיפרד, כי כנראה שאחרי הכל היא הגורל שלך ולא אני." היא אמרה בקול שבור.
"את, ורק את הגורל שלי, את המזל שלי בחיים, את החיים שלי, את האושר שלי, את היחידה שאיי פעם עשתה אותי לבאמת מאושר, את האהבה הראשונה שלי." אמרתי והתקרבתי אליה, כל כך רציתי לחבק אותה, היא לקחה צעד אחורה.
"לא. אתה מאושר עכשיו עם לידר, וזה באמת בסדר, אני שמחה בשבילך ש…" היא אמרה.
"לא, את לא מבינה. רק איתך אני מאושר את האהבה של החיים שלי." אמרתי בחצי צעקה.
באולם התנגנו להם שירים שקטים, בזן שכולם היו עסוקים בלרקוד את הריקודים האיטיים אני הייתי כאן, ונלחמתי על האהבה שלי.
"את אוהבת אותי?" שאלתי אותה.
"אני…" היא אמרה בגמגום.
"כן או לא?" לחצתי עליה.
כל כך רציתי שהתשובה תהיה כן, שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי, עדיין ושהיא לא וויתרה עליי.
"כן, כן אני אוהבת אותך." היא אמרה בחצי צעקה ומיהרה להשפיל מבט. חייכתי לעצמי והתקרבתי אליה והרמתי את מבטה וכיוונתי אותו אליי, כך ששנינו מביטים אחד בשנייה.
ליטפתי את פנייה, כמה שהתגעגעתי אליה. ואז בשנייה אחת זה קרה, התנשקנו.
הנשיקה הייתה מושלמת הנשיקה הכי טובה שהייתה לי, היא הייתה עדינה אבל מלאת תשוקה, כל כך התגעגעתי לשפתיים הרכות והמתוקות שלה, לטעם המתוק שלהן.
"אני אוהבת אותך." היא אמרה לאחר שהתנתקנו מהנשיקה.
"אני אוהב אותך." אמרתי וחייכתי.
המשפט הזה גרם להבין שזהו, שאני רוצה להיות איתה ורק איתה, לנצח, שהיא האחת שלי.
הבטתי סביבנו, עמדנו שנינו כשהיינו מתחת לחופה, בדיוק במקום המתאים.
המקום המושלם, בזמן המושלם, עם הבנאדם המושלם, ורק דבר אחד חסר…
"שי, אני רוצה לשאול משהו." אמרתי לשי.
"נו, אז למה אתה לא שואל?" היא שאלה והביטה בי בחיוך הבטתי בה וחייכתי.
נשמתי עמוק, ועצמתי את עיניי. הוצאתי את הטבעת מהכיס שלי.
"הטבעת הזו היא הייתה אמורה להיות של מישהי אחרת, אבל לך היא תתאים יותר." אמרתי.
"מוראל…" שי אמרה בפליאה.
"שי, את האהבה של החיים שלי, את האהבה הראשונה שלי והיום בוודאות אני יודע שגם האחרונה.
שי, תתחתני איתי?" שאלתי וכרעתי ברך.
שי הביטה בי ודמעות הציפו את עיניה.
"ברור שכן!" היא אמרה וקצפה עליי בחיבוק.
זהו זה, רשמית אני האדם המאושר עליי האדמות!