חייבת לאהוב את הפלייבוי פרק 4 – יום אחרון בבית קרוס.

"איך היה?" שאלתי את לורן ברגע שראיתי אותה יוצאת מהאוטובוס עם השתי מזוודות שלה.
עיניה היו אדומות כאילו היא פרצה בבכי במשך שעות לפני שהיא באה אלי והשפה שלה רעדה,
התחננתי בליבי שבדרך לכאן היא לא ראתה את מרקו והחברה.
"זה לקח הרבה זמן, הם פשוט התחילו לקחת יותר מעדות אחת בשביל לבדוק אם אני לא משקרת.
השאירו אותי בחדר בידוד בשביל שאני לא יברח או יספר למרקו," היא הורידה את המזוודות שלה
לרצפה ועטפה את זרועותייה סביבי "הם התייחסו אלי כמו אל פושעת." ניסיתי שלא לצחוק כי כמה פעמים לקחו אותי לתחנות משטרה ושמו אותי בחדרי בידוד, תחת לחץ של משחק שוטרים הטוב והרע, האור המסוונר וטביעות האצבעות השחורות. אבל לורן לא הייתה רגילה ללחץ של השוטרים, הם חושבים שכול מי שגר בסנטרל הראלם ומכיר אותי, את מרקו,את דרק והכנופיות הוא פושע.
הייתי רוצה לדעת מה יקרה אם אחד מהילדי השוטרים יחליט בטובו לנסות להסתובב איתנו, השוטרים פשוט יהרגו אותנו.
"אל תדאגי, אני יעשה הכול בשביל שנישאר באפר אייסט סייד ונפתח דף חדש," משכתי את לורן לאחור והבטתי בעיניה האפורות שהחליפו את צבען לפני מצב הרוח שלה, "אני מבטיחה." חייכתי את החיוך הרגיל שלי וניסיתי כמה שיותר להאמין למילים שלי, לא שזה בדיוק הצליח.
"זה כול מה שרציתי, לפתוח דף חדש." עיניה נצצו כאילו אגדה נפרסת לפניה, ואני בתוך תוכי התכווצתי וקיוותי להעלם, תוהה אם אני עושה את הדבר הנכון בלגרום לה לחיות באשליה שאני באמת יעבור את המבחן במתמטיקה.
אלוהים אדירים, לאיזה בלאגן הכנסתי את עצמי כשלקחתי את לורן איתי למרקו.
"את באה?" שאלתי אותה והסתובבתי לכיוון הבית שלי, לורן הביטה במזוודות שלה והרימה את הידית בשביל לגלגל אותם, לקחתי את אחת המזוודות והובלתי אותה לכיוון הבית.
"אמא שלך נרדמה?" שעזבתי אותה היא הייתה בדרך למטה, עברו כבר שעתיים מאז שירדתי לקנות קופסת סיגריות שעכשיו חצי ממנה ריקה. כשאני נמצאת בלחץ אני מעשנת כמו קיטור, שזה לצערי אחת מהתכונות שכן קבלתי מאמא שלי. אבא שלי אפילו לא נמצא ברשימה, אני לא יודעת מי הוא, איך הוא נראה ואם הוא חי ונמצא בכלא או מת. כי אם הוא היה בן אדם נורמלי הוא לא היה שוכב עם אמא שלי וככה אני לא הייתי נולדת.
פתחתי את הדלת בעדינות וראיתי שברי בקבוקי בירה על הרצפה ואת אמא שלי מוטלת את הספה, נאנחתי בשקט וסימנתי ללורן להרים את המזוודות ברגע שהיא נכנסת אל הבית. בזמן שהיא לקחה את המזוודות שלה לחדר שלי הוצאתי מאחד הארונות החורקים שמיכה ישנה וחמה וכיסיתי אותה. אולי אמא שלי היא לא אמא, אולי היא לא הייתה אמא,אבל היא הייתי איתי עד גיל מסוים ועד הגיל הזה אני באמת מודה לה על כך. פשוט גיליתי שבעולם הזה, בשכונה הזאת צריך להתבגר מהר ולא לחכות לזמן שיגיד לי שהגיע הזמן להתבגר. צריך לדעת מה מותר ומה אסור, אחד הדברים האסורים הם לעזוב את אמא שלך, לא משנה מה יקרה.
אבל אני לא עוזבת אותה, אני פשוט נותנת לה חיים טובים יותר, בלעדיי. ואם יצא משהו ממני בעתיד, ותהיה לי עבודה וכסף בשביל לשלוח לאמא שלי, אני אשלח.
"היא בסדר?" שאלה לורן ברגע שנכנסתי לחדר.
"היא נושמת, זה העיקר." כבר היו מקרים שחשבתי שאמא שלי הפסיקה לנשום ממנות יתר אבל בסופו של דבר הכול עבר בשלום. קצת קשה להיות הילדה הלבנה בשכונה אבל למדתי לזחול לתוך השכונות ולצאת מנצחת.
"נצטרך לקום מוקדם בבוקר לפני שאמא שלי תתעורר בשביל להכין אוכל לדרך, יש לי קצת מזומן." מלמלתי בשקט והוצאתי את המעטפה מהארון, מוציאה את הדולרים וסופרת אותם. בדרך הכול מאה וחמישים דולר. לורן חייכה חצי חיוך והוציאה ארנק מהתיק צד שהחזיקה בידה, מוסרת לי את הדולרים שהיו בארנקה.
"מצטערת זה כול הכסף שנשאר לי." ספרתי בשקט את הדולרים והכנסתי אותם למעטפה, דוחפת אל תוך הארון מתחת למזוודה שלי, היו שם כמעט שלוש מאות דולר וזה הרבה יותר ממה שאני חסכתי. את רוב הכסף שלי הוצאתי על סיגריות וסמים ממרקו שרק עזרו לי ללכת לישון ולחלום על עולם טוב יותר, עכשיו הגיע הזמן לחיות את החלום.