מראה מראה – המלכה ארניה – חלק א’

ארניה היתה המלכה החמישית בשושלת המלכות של הממלכה.
היא היתה בת עשרים כשזה קרה, הנבואה החלה ורדפה את המלכות, דווקא את המלכות. אמה של ארניה טעתה בתשובתה של הנבואה ומתה, והיא כמובן, הבאה בתור למלוך.
עשרים וחמש שנה מלכה על הממלכה, מה קרה?

"ארניה!" זעקה אחותה הקטנה של ארניה, קליאו.
קליאו אמנם לא היתה היורשת, אך ארניה הרשתה לה להישאר בארמון בתנאי שתהיה משרתה האישית.
"ארניה." דפיקה בדלתה הלבנה של חדרה של ארניה נשמעה. ארניה התעוררה במיטתה, שיערה פרוע וקופץ לכל עבר, וחדרה מבולגן מאמש. אמש, עבדה ארניה על נאום מלכותה, למה העם צריך לאהוב אותה.
"ארניה." נכנסה בכעס קליאו. שיערה הבלונדיני והגולש היה מסודר בקפידה בצמה שמקיפה את כל גבול ראשה. עיניה הכחולות והגדולות נוצצות באור שמש הבוקר. היא היתה לבושה בשמלה בצע זהב, ארוכה ודי צמודה ללא שרוולים.
"ארניה, את נראת זוועה, וכך גם חדרך, מה הלך כאן?" שאלה קליאו וניגשה לארניה כדי לראות עם נפצעה איכשהו.
"אני בסדר, קליאו, הייתי לחוצה אמש מנאום המלכות, אבל אני בסדר." אמרה ארניה וקמה ממיטתה.
"עכשיו ברשותך, אני צריכה להתארגן."
"כמובן מלכתי." אמרה קליאו ויצאה מהחדר מפוחדת מאחותה. היא סגרה את הדלת אחריה וירדה בריצה במדרגות.
'מה קרה לה?' שאלה את עצמה קליאו ויצאה מהארמון לטיול קצר, בזמן שאחותה ארניה, יצאה מהארמון כדי להשתכשך בנחל הקרוב.
היא לבשה בגדי עור פשוטים, ושיערה היה פזור. הוא גלש על כל אורך גבה.
היא היתה יפהפיה.
היא הגיעה לנחל ופשטה את בגדיה. היא נכנסה לנחל. המים הקרים הרגיעו אותה ונתנו לה הרגש ביטחון.
'אני אוכל לעשות זאת.' ניסתה לעודד עת עצמה ארניה. היא צללה במים ונגעה בקרקעית שהיתה עשויה מחלוקי נחל לבנים ורכים.
'הירגעי ארניה, העם יאהב אותך.' היא נזכרה בעידודיה של קליאו מאמש.

אור פמוטים האיר את החדר הגדול וקליאו ישבה אל השולחן עם משקף זהוב מוצמד לעינה השמאלית.
'את צריכה לעזור, המלכה, זה נאומך לא נאומי.' אמרה לה קליאו.
'אני פשוט לא מצליחה, לא יכולה, זה מתסכל אותי!' ענתה לה ארניה.
קליאו הנהנה. 'אשאיר אותך לבד, את תהיי מעולה. הירגעי ארניה, העם יאהב אותך.' ובדברים אלו עזבה את החדר.
ארניה החלה להרגיש תסכול גדול והיא החלה לזרוק דברים על הרצפה. פמוטים, כיסאות, כורסאות, את מצעיה, פסלי חרסינה ועוד.

ארניה פקחה עיניה, ארועי אמש עוררו בה סלידה.
'ומה אם הם לא יאהבו אותי?' חשבה ארניה ועלתה למעלה. המפל געש מעליה וכמעט אי אפשר היה לשמוע את צעדיהם של שני הגברים הבאים והמתקרבים לנחל. לקחה ארניה את שמלתה האדומה שרצתה לבוש ונכנסה למערה מאחורי המפל, כאשר שני הגברים התיישבו לצד הנחל ופיתחו שיחה.
"שמעת על מותה של המלכה?" שאל הראשון. הוא היה בעל זקן חום ושפם גדול. הוא לבש חולצה סגולה ללא שרוולים ומכנס חום עבה.
"מעניין מי תחליף אותה." אמר השני. הוא לבש שריון אביר וקסדתו היתה מונחת בחיקו. שיערו הזהוב הסתלסל עד לכתפיו הרחבות.
"אני מעוניין שהקטנה, קליאו, הגדולה לא בטוחה בעצמה." אמר הראשון.
השני משך בכתפיו.
"אני יודע איך זה קרה." אמר השני.
"מה קרה?" שאל הראשון.
"איך המלכה מתה." לחש השני.
"הטביעו אותה בנחל הזה והחביאו את הגופה במערה שמאחורי המפל."
נכנס הגבר הראשון לנחל והתקדם אל עבר המפל.
פליטת הפתעה נשמעה מפיה של ארניה והיא התלבשה במהירות בשמלתה השחורה מתחבאת באחורי המערה, לצד אישה שוכבת וחיוורת.
זעקה נפלטה מפיה של ארניה.
זו היתה אמה. שיערה האדמוני היה רטוב ולח, ובגדיה קרועים. חבורות וחתכים כיסו את גופה, כנראה היא נאבקה במישהו.
"שמעת את זה?" שאל קולו של הגבר הראשון.
"את מה?" שאל חברו.
"יש שם מישהו." לחש ונכנס אל תוך המערה, מטפטף מים. טיפות המים הדהדו במערה הקטנה וארניה היתה על ברכיה, מנסה להסתתר מאחורי זקיף קטן.
"איפה היא?" שאל הראשון.
השני הצביע על אחורי המערה והם הלכו לשם.
"זו באמת היא!" אמר הראשון. הוא הרים את ראשה של המלכה המנוחה ונישק את שפתיה.
"שכבי בנחת, תנוחי בשלווה." אמר.
"תומאס, כדי שנמהר, לא נרצה לאחר לנאום." אמר השני.
'הנאום!' חשבה בליבה ארניה שנבהלה. הנאום לא היה מוכן.
"צודק." אמר זה שכנראה שמו הואתומאס והם יצאו מהמערה. ארניה ספרה את שניות וכשהגיע לאלף החליטה לצאת מהמערה.
"להתראות, אמא." אמרה ארניה וניגבה את דמעותיה, "אחזור בקרוב."
היא יצאה מהפל, משתדלת לא להירטב ורצה חזרה אל הארמון.

"המלכה!" זעקה קליאו משער הארמון. "כל כך דאגתי, איפה היית?"
"בנחל, השתכשכתי. ברשותך, אני ממהרת, אני אמורה להקריא את נאומי." אמרה ארניה וחיכתה שקליאו תפתח את דלת הארמון, וכך עשתה.
עלתה בריצה ארניה במדרגות הלבנות לחדרה, המעצבים מחכים לה שם.
כשנכנסה לחדר, הוא כבר היה מסודר וכל שברי הזכוכית והחרסינה נעלמו. לצד המיטה עמדו שני המטפחים ריקרדו והלנה.
ריקרדו, היה לבוש בטוקסידו כחול עם מטפחת כחס אפורה ועניבה אדומה.
הלנה, לבושה בשמלת מלמלה ורודה ושיערה הסבוך היה פזור.
"קדימה, צ'ופ צ'ופ, אנחנו ממהרים." אמר ריקרדו והחווה בידו אל הכיסא שליד המראה.
הם החלו להתעסק בשיערה, ולמשוך ולסרק, לאפר ולבסוף לבחור את התלבושת המתאימה. הם חיטטו בארונה של ארניה בזמן שהיא בחנה את עצמה.
ריקרדו והלנה אספו את שיערה של ארניה לתסרוקת פזורה שבאמצעה היתה צמה גדולה ועבה ובה שזורים פרחים מלאכותיים ויהלומי המלוכה שעברו במשפחתה.
"השמלה המושלמת!" קראה הלנה בשמחה.
הם הגיעו אל ארניה עם שמלה צהובה צמודה בפלג גופה העליון ורחבה מהאגן למטה. ריקרדו החזיק בידיו שני נעלי עקב גבוהות וזהובות.
"המראה המושלם." אמר בשמחה והחל להלבישה במהירות.

יצאה ארניה אל המרפסת הגבוהה העשויה עץ מהגוני חום, כדי לנאום לכבוד מלכותה. לידה, שיחקו ריקרדו והלנה בשמלתה וטיפלו בשיערה.
"נגיעות אחרונות!" אמרו לה שביקשה שיפסיקו.
לידה, צייצה קליאו עם הכל בסדר, ואם תרצה לדחות את מועד הנאום.
"לא תודה, אעשה זאת." אמרה בטוחה בעצמה. שני אבירים פתחו את דלתות העץ הכבדות עם עיטורי הדרקונים הרוקדים המובילות למרפסת הגדולה. כשהדלתות נפתחו, עזבו ריקרדו והלנה את המקום ורצו במורד המדרגות כדי לראות את הנאום. קליאו וארניה יצאו אל המרפסת הגדולה ונעמדו למול המעקה הכחול והגדול שהגיע לארניה עד האגן. היא סקרה את כל נתיניה, אחד אחד, והחלה לנאום.
"נתיני הנכבדים!" קראה. היא סקרה את העם פעם נוספת ונעצרה, בוהה בנערה חיוורת עם שיער שחור וגולש, לבושה בשמלה ורודה וארוכה המליטה את כנפיה הזהובות. היא חיכה חיוך רחב בשפתיה האדמדמות. הנערה ישבה על בניין לבן שניצב למול הארמון.
"המלכה הכל בסדר?" לחשה קליאו באוזנה של ארניה כשמה לב לעורה החיוור ביותר של ארניה.
"מלכתי?" שאלה שוב.
המלכה רעדה. היא נפלה על המרפסת והחלה לפרכס.
"הוד מלכותך!" קראה קליאו והתכופפה כדי לעזור.
דם ירד מקצה פיה של ארניה והוא נמתח על רצפת העץ של המרפסת הגדולה. הוא נמתח לאותיות גדולות ואדומות שאמרו:
הכוכבים נופלים בקווים…