עוברים דירה פרק 16

~נקודת מבט ג'ואן~
אבא כבר לא יכול ללכת לשום מקום. הוא הגיע לאיזו פינה בבית הספר שלא ידעתי שקיימת. אני מנסה להתקרב אליו, אבל הוא שולף את חתיכת המתכת. שגם חתכה את ידה של גרייס. אני מסתכלת עליה בבעתה, אבל ממשיכה להתקדם לכיוונו. הוא מזיז אותה, עד שאני מבינה משהו. "אתה לא מסוגל, הא? שלוש שנים שאתה מתעלל בנו, ורק עכשיו, כשאתה עומד כנראה ללכת לכלא, אתה לא מסוגל לעשות את זה לפני שוטר", אני אומרת בחיוך. "אתה אגואיסט מאד, אבל אתה יודע מה, אני אתן לך לחתוך אותי. קדימה, בוא נראה אותך", אני מתגרה, בידיעה, שהוא לא יזוז. הוא זורק את המתכת ומשפיל את מבטו. אין לו סיכוי. הוא יודע את זה. ככל שינסה, כך יהיה יותר גרוע. אבל אז רוברט מתקרב, ואבא מחטיף לו אגרוף ובורח שוב. רוברט אפילו לא נעצר לבדוק את אפו המדמם, ורץ אחרי ואחרי פיטר, שהצטרף לא מזמן. אני מנסה לחסום אותו מכל כיוון, עד שהוא מתקרב שוב אל אותה הפינה. אני מתקרבת אליו, עד כדי סכנה. פיטר צועק לחזור מאחור. אני מסתכלת אל תוך עיניו של אבי, זה שהיה חלק ממשפחה כל כך מאושרת, זה היה חלש מכדי להתמודד עם מות אימנו, והוציא את עצביו במשך שלוש שנים נוראות על שני ילדיו.
זה לא אבא שלי.
אין לו שום קשר אליי.
"רוברט, קח אותו", אני אומרת, אבל לא זזה ממקומי. ללא מילים, האיש, שהוא כבר זר בעיני, מובל על ידי רוברט אל הניידת, קשור באזיקים. רוברט נכנס אל מושב הנהג, והם נוסעים משם, אל תחנת המטרה. חיוך עולה על שפתי באיטיות. "הוא הלך! הוא סוף סוף הלך!", אני קוראת ומחבקת את פיטר. מלטף את שיערי ברוך, למרות שהוא אפילו לא יודע מה קורה פה. אני מיד נרגעת בין זרועותיו. "הוא הלך, גרייס, את מבינה מה זה? אני מתקשרת לג'ונתן", אני אומרת כשהיא וליאו מגיעים וכבר מוציאה את הטלפון. "ג'ואן? קרה משהו?", הוא ישר שואל. "אבא בכלא, ג'ונתן. זה נגמר!", אני אומרת וצוחקת. אני שומעת אותו צוהל בשקט וישר מתמלאת בעצב. אולי אבא בכלא, אבל את שלוש השנים האלה הוא לא ישכח לעולם. הוא תמיד יפחד. הוא אף פעם לא ישכח את המכות שקיבל. את האיומים. את הצפייה האימתנית באחותו המדממת. הוא אף פעם לא ישכח, את הפחד שעטף אותו כל בוקר, בחוסר הידיעה של מעשיו של אביו היום, ואת חוסר התקווה שחש כל לילה, כשסגר את האור ונעל את חדרו, כדי שאבא לא ייכנס אליו באמצע הלילה. ואני, אני אף פעם לא אשכח איך הרגשתי ייאוש, פחד ועצבנות בכל פעם שנכנסתי לבית, ואת רגשות האשם והאומללות כשג'ונתן צפה בי כל פעם בציפייה שאני אדאג שהכל יהיה טוב יותר, שאני אדאג שאבא לא יהיה, שיהיו לנו חיים טובים. אבל היה לי ברור, שהוא יודע שזה לא יקרה. אפילו לא עכשיו, כשאבא נוסע בדממה מפחידה בניידת, וכולנו נחכה לראות מה יקרה איתו. אין לנו לאן ללכת.
זה אומר שאנחנו… יתומים?
~נקודת מבט בת'~
"בו"
"אוי, אלוהים!" דין מתפקע מצחוק ואני מגלגלת את עיני. "אוי, אתה כל כך מצחיק. להבהיל אותי מאחור רק כדי שאני אצרח בפאניקה. אתה כל כך בוגר שזה מחליא", אני ממלמלת. "שמעתי את זה!", הוא אומר ומתיישב לידי. "אתה אידיוט", אני פוסקת בנימה עניינית. "ועכשיו?", הוא שואל ומתקרב. אני משלבת ידיים ומביטה לצד השני. "עכשיו?", הוא מתקרב עוד. הכתפיים נוגעות. אני מסתכלת למעלה ושורקת, מתעלמת ממנו. "עכשיו?", הוא אומר שוב ואני מרגישה את הבל פיו על לחיי. אני מסיטה את מבטי ממנו, אבל עכשיו בגלל שאני מסמיקה. הוא לא אומר כלום. ואז שנינו שומעים צרחה חלושה, ומוכרת- אבל זה כנראה כלום. אבל אני בכל זאת מרגישה בדאגה מקננת בלבי. "יש לך מושג מה זה היה?", אני שואלת את דין ומפנה את ראשי אליו. הוא מושך בכתפיו ומתרחק, "כנראה איזה בן נכנס לשירותים של הבנות. אוי, איזה דביל". היי, תישאר לידי, אני רוצה לומר. פתאום נהיה לי קר. "נו, ואתה לא עושה את זה? כמו שאמרתי, אתה אידיוט", אני אומרת. הוא משלב ידיים כמו ילד קטן ומסיט את מבטו, עושה את עצמו נעלב. "את אידיוטית", הוא ממלמל, מנסה להתגרות בי. אני מחליטה לחקות אותו. "ועכשיו?", אני מתקרבת אליו קצת. הוא לא זז ממקומו. "אין לי את כל היום. מה אם עכשיו?", אני אומרת, וכתפינו שוב נוגעות. באמת קר פה. אני שמה את הסוודר הסגול שלי. "עכשיו?", אני שואלת, ואפי כמעט נוגע בשערו. אני מרגישה את שרירי גבו מתקשחים. אני כמעט נשענת עליו עוד. אחרי כמה שניות הוא מסתכל עליי, מתקרב אליי, אבל אני מתרחקת, מתוחה לגמרי. הוא מסתכל עליי, כאילו בתחינה, ומתקרב שוב, מציע את כתפו. אני מביטה בו עוד קצת, ואז נשענת עליו, כך שגבי על כתפו. אנחנו שומעים עוד צעקה, אבל אני לא זזה. כנראה שדין צודק, וחוץ מזה- אני לא עומדת לזוז ממנו עכשיו, גם עם גרייס גוססת שוב. אני לא יכולה יותר עם השתיקה המפחידה הזאת. "שמעת על גרייס וליאו?", אני אומרת ומיד משתתקת. שכחתי עם מי אני מדברת. אבל להפתעתי, הוא אומר, "כן, אבל משום מה, אין לי בעיה. שיהיו ביחד. זה לא מפריע לי". אני חושבת שהוא מחייך. אני מרגישה כאילו אבן נגולה מליבי. אני משפילה את מבטי אל נעליי, ולבסוף מהדקת שפתיים ומתרחקת ממנו. הוא ישר מרים את מבטו אליי, כתפו עדיין מכוונת אליי. אני ישר מתחרטת שקמתי. אני מסתכלת עליו שוב, ואז מניחה את ראשי על כתפו ונותנת לעיני להיעצם בשלווה.
~נקודת מבט גרייס~
אין לי כוח עכשיו לשיעור- אבל למי יש כוח? אני הולכת לספסל ליד המגרש וקוראת ספר. "הספר הזה קצת עצוב, את לא חושבת?", אני שומעת קול אחרי כמה דקות ומרימה את מבטי- ליאו עומד ליד הספסל ומסתכל עליי. אני מסמנת את העמוד, סוגרת את הספר, מיישרת את רגליי הכואבות ואומרת, "אני מניחה שאני חייבת לך כמה הסברים, נכון?". הוא מתיישב לידי. הוא לא נראה בדיוק כועס, אלא יותר… סקרן. "אז ככה… ג'ואן סיפרה לי שלפני שלוש שנים אמא שלה נהרגה בשריפה במקום העבודה שלה. עד אז היו לה חיים מאושרים- אמא שלה הייתה אשת עסקים מצליחה, יש לה אח קטן, ואבא שלה היה מפקד במשטרה. כשאמא שלה מתה, פיטרו את אביה בגלל רשלנות. הוא הסתגר בבית ושתה, עד שבהרבה מאמץ, ג'ואן מצאה לו עבודה בתור מנקה. הוא תמיד רצה להוציא עצבים, ולכן הוא… אתה כבר הבנת מה הוא עשה להם. בכל מקרה, אתמול היא הגיע אליי עם לחי מדממת, ילד בן שש- זה אחיה, ודמעות. היא סיפרה לי הכל. וזהו, התקשרנו למשטרה, אבא שלה הגיע, ואת כל השאר אתה יודע. אסור לי היה לספר את זה, כי זה היה מסכן אותה. אבל אבא שלה נעצר עכשיו, אז אין בעיה". אני עוצרת ונושמת. "וזהו בערך". הוא מסיט קבוצת שיער מפניי. אני חושבת שהוא נהנה לעשות את זה. "אוקיי, אז עכשיו הכל בסדר?", הוא שואל בשקט. אני מהנהנת ומותחת את ידי. הוא מקמט את מצחו ולוקח את ידי הימנית. אני מסמיקה- הוא מעביר את אצבעו על הצלקת החדשה שהופיעה שם. בכל מקום שאצבעו עוברת עליו נותרת צמרמורת חלשה. "את מבטיחה", הוא אומר אחרי כמה זמן, "שלא תסתירי ממני עוד דברים כאלה? זה מסוכן. אני דואג", הוא מרים את מבטו אליי ואני מהנהנת ללא היסוס. הוא מחייך, מחזיק בשתי אצבעותיו את קצה סנטרי, ומנשק אותי.