°•המכשפה הנודדת•°- חץ בלב (פרק 4)

°•חץ בלב•° – פרק רביעי

אחר צהריים. עוצרים לנוח בקרחת יער קטנה. "סהר, לאן אנחנו הולכים?" שאלתי. "למקום אחר שבו דברים יהיו שונים" השיב הזאב המגודל שהשתרע לידי. "ממה אתה בורח בכלל?" שאלתי. "אני לא רוצה לדבר על זה." אמר בעצב. "בסדר, לא שאלתי כלום." אמרתי. לאחר כמה דקות הוא קם והתהלך בחוסר שקט. "האמת, אני כן רוצה לדבר על זה." פלט. "אז תדבר" השבתי בעניין. "בכפר שם, זה לא כמו שנראה. יש אנשים רעים." אמר בכעס קל. "תמיד יש אנשים רעים." עניתי בידענות. "אבל שם יש אנשים ממש איומים. למרות שהם המשפחה שלי, הם איתי מאז שאני קטן." יבב. "הלהקה שלך?" שאלתי. "כן. המנהיג שם, הוא אימץ אותי. זה האול." הסביר. "אבל האול הוא רע, לא?" שאלתי, מבולבלת. "משנה שעברה הוא התחיל להתייחס אלי שונה. הוא שולח אותי למקומות, לגנוב דברים. וזה לא בסדר." אמר כמבקש אישור. "בטח שזה לא בסדר." חיזקתי את דבריו. נראה שהוא מרוצה. "אם אני לא מצליח, הוא מרביץ לי. וזו הייתה ההזדמנות האחרונה." פערתי את פי. "בטח שלא! הוא לא היה הורג אותך?" סהר שתק בתגובה. "הוא בטח סתם פחד ממך. היית מדיח אותו לכל הרוחות!" כעסתי. "אולי יום אחד" מילמל סהר ונשכב על הרצפה. פניו העצובים גרמו לי לרצות לנחם אותו.. העברתי את ידי בפרוותו האפורה. הוא נרתע ממגעי. חיכיתי רגע לפני שהמשכתי- "ילד טוב, סהר." גירדתי מאחורי אוזניו ובבטנו. "ילד טוב."
בשבועות הבאים התפתחה ידידות אמיצה בין סהר וסילם. הוא אהב לשחק איתה במקלות ביער, ולהתלטף אצלה לפני השינה. סילם נוכחה, כי גם אדם זאב עשוי להתנהג כמו כלב, אם רק יאהבו אותו מספיק. סהר נהג להשתנות לאדם מדי פעם, אך לרוב דבק בצורתו הזאבית. הוא התבונן בסילם בהערצה, כמו כלבלב שאומץ זה עתה- ואולי אף מעבר. סילם מעולם לא חשבה על האפשרות שבמבטו.. היא נהנתה מהנאמנות שלו ומהסיפורים שידע לספר, ודאגה לשלומו ולבריאותו.
במסעם הם נתקלו בפסי רכבת. "רכבת!" צווחה סילם. סהר נראה מבולבל. "בדרכים אלה משתמשים בני אדם כדי לעבור ממקום למקום. אם רק נעקוב אחרי השביל, נגיע בסופו לתחנת רכבת, שמובילה לעיר!" התלהבה. ואכן, הם עקבו אחרי הפסים עד שהגיעו לעיר האלפית סאמרווד ושכרו שם חדר. "מאיפה לך הכסף?" שאל סהר. "לא גנבתי אותו." אמרתי. זה סיפק אותו. בעיר קנו לסהר בגדים חדשים ונהנו מאוכל טוב שכמוהו לא אכלו שנים. בערב יצאו לפונדק לחגוג. אני בשימלה, וסהר בצורתו האנושית.
הפונדק היה מלא. אלפים רבים נהגו לשתות לשוכרה כדי לשכוח את עברם, שכידוע היה עבר ארוך מאוד משום שהאלפים מאריכים לחיות. אחד מהם משך את עינה של סילם. שערו היה ארוך וחלק, בצבע קרם, ועיניו היו כחולות ונראה שלא היה דבר שחמק מהן. היא הסמיקה כשמבטו התמקד בה. הוא חייך חיוך קטן. האם ככה מרגישה אהבה ממבט ראשון? היא הציצה בו שנית, ליבה מפרפר בפראות. סהר נהם. "מה קורה לך סהר? זה רק אלף." נזפתי בו. "הוא הסתכל עלייך מוזר." טען סהר. "שיסתכל." השבתי וקמתי. האלף ניגש אלי. "היי." אמר בנועם. קולו היה צלול כבדולח. "היי." השבתי בביישנות. לפתע צצה בראשי תמונה של שנינו אוחזים ידיים. פני האדימו. "אף פעם לא ראיתי אותך בעבר. את חדשה באזור?" שאל בנימוס. "כן." חייכתי. הוא חייך חזרה. "השם הוא ארו. את?" עיניו נצצו. "סילם." החלטתי שכבר לא משנה לי מי ידע. אני רחוקה מכדי שיזהו אותי. "זה שם יפה." ציין ארו. הסמקתי עד עמקי נשמתי. "אז, סילם, יש נשף כזה עוד שבוע. זה יהיה נחמד מאוד, במיוחד לתיירים. אנחנו חוגגים את תחילת הסתיו." אמר בזהירות. סהר מאחורי נהם בקול. ארו קימט את מצחו. "החבר שלך, הכלב, גם הוא יכול לבוא, נראה לי." סהר נראה אדום מכעס. "בואי, סילם, הולכים!" אמר וגרר אותי בידי החוצה. "אני אהיה שם!" אמרתי בשמחה ויצאתי עם סהר.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°

תודה לליזה, שוב, את יודעת שעזרת לי אבל אני רוצה שגם השאר ידעו,
תודה לכל הקוראים ולכל אלה שמייעצים ומגיבים- אתם עוזרים לי ביג טיים.

אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel