מתחילים מחדש- פרק 53

נקודת מבט שי:
העפתי מבט בפלאפון שלי, בדקתי שוב את השעה. השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר.
כבר שלוש שעות שאני לא מצליחה להירדם, שוב הסתובבתי לצד ושיניתי תנוחה, ראשי היה טרוד במיליוני מחשבות, איך זה הייתכן שהכל כל כך מושלם פתאום, האם זה בכלל הגיוני?
"מוראל…" לחשתי לו בשקט. אבל הוא לא ענה.
"מוראל…" ניסיתי שוב אבל הפעם הרמתי את קולי במעט.
"ממ…" הוא מלמל.
"יש לי הרגשה לא טובה, כאילו משהו קרה." אמרתי בחשש.
מוראל התהפך והסתובב אליי, כך שפנינו היו אחת מול השנייה.
"מה יש חיים שלי?" הוא שאל וליטף את פניי.
"יש לי הרגשה לא טובה, כאילו… כאילו משהו קרה למאור." אמרתי בחשש.
"הכל בסדר יפה שלי לא קרה לו כלום, תחזרי לישון." הוא אמר ונשק למצחי.
"אבל…" התחלתי לומר.
"די יפה שלי, הכל בראש שלך. מחר בבוקר את תלכי לבקר את מאור ותראי שהכל בסדר." הוא אמר.
אולי הוא צודק ובאמת הכל בראש שלי, ומה אם לא, מה אם אני צודקת?
לשם שינוי באותו רגע העדפתי להיות זו שטועה במקרה הזה ולא הצודקת.
"לילה טוב." מלמלתי ולאט לאט, בלי ששמתי לב עיניי נעצמו להן.
~
"שושה, צריך לקום." הרגשתי נשיקות קטנות על פניי, חייכתי לעצמי כשהבנתי מי זה.
התחלתי לפקוח את עיניי באיטיות.
"מה השעה?" שאלתי את מוראל.
"שבע וחצי." הוא ענה.
"מה שבע וחצי, למה לא הערת אותי?" שאלתי בחצי צעקה ומיד קמתי מהמיטה.
"האמת, ניסיתי להעיר אותך לפני שעה, אבל את…" הוא אמר.
"אז מה זה אומר, שיש לי עשר דקות להתארגן?" שאלתי.
"למעשה, תשע, כבר עברה דקה." אמרה רומי כשעמדה בפתח החדר שלי.
פסעתי לחדר האמבטיה בגרירת רגליים, הייתי עוד עייפה. המחשבות מאתמול בלילה לא עוזבות אותי, ממתי אני חושבת על דברים שליליים, אני לא בנאדם שלילי?
התארגנתי מהר מהר, ותוך כדי המחשבות עדיין נמצאות בראשי.
~
"זהו, אני מוכנה.שנצא?" שאלתי את מוראל.
"כמה זמן לוקח להתארגן, שנה?" הוא שאל בעצבים מדומים.
"להזכירך מי לא העיר אותי?" שאלתי באותו טון.
"אני לא הערתי אותך, שעה, שעה ניסיתי להעיר אותך, אבל את…" הוא אמר.
"טוב, לא משנה. שנצא?" שאלתי שוב.
ידעתי שהוויכוח הזה בנינו לא יוביל לשום דבר, ובסוף עוד נאחר.
"אחרייך." הוא ענה.
הבטתי בו וגלגלתי עיניים.
"אל תגלגלי לי עיניים." הוא אמר.
"אבל בא לי." אמרתי בהתגרות וחייכתי.
"יש לך מזל שאני אוהב אותך." הוא אמר ואז נישק אותי.
"אם לא נלך עכשיו, באמת נאחר." אמרתי לאחר שהתנתקנו אבל נשארנו קרובים.
"אוף, איך אני שונא שאת צודקת." הוא אמר.
"תתמודד." אמרתי וחייכתי. ואז יצאנו לבית ספר.
~
יום הלימודים עבר מהר היום יחסית, אולי זה בגלל שהתבטלו לנו שעתיים אחרונות.
איך שסיימתי את הלימודים אבא אסף אותי מבית הספר ונסענו לבית חולים לבקר את מאור.
אז כן, הבוקר דיברתי עם מאור בפלאפון, הכל בסדר איתו. כנראה שבכל זאת סתם דאגתי לחינם, מאור משתחרר הביתה מחר בבוקר.

נקודת מבט מוראל:
דיברתי עם שי בפלאפון, היא אמורה להגיע בכל רגע. שי עברה הרבה בחודש האחרון, כמעט ולא יצא לנו לראות אחד את השנייה, החלטתי לארגן לה ארוחת ערב, רציתי שנהיה לבד רק שנינו, רק אני והיא, הרבה זמן לא היינו לבד.
החלטתי לדבר עם ברוך וסיגל לבקש מהם אישור לי ולשי לצאת מהבית אחרי השעה שאסור לצאת מהבית, אחרי אינספור שכנועים הם הסכימו.
עליתי לחדר שלי, בדקתי שהכל מוכן.
"שמע, אין לי מושג איך הצלחת אבל אתה תותח." אמר שקד.
"פשוט, ישבתי במשרד של ברוך וחפרתי לו במשך שעות על גבי שעות, עד שבסוף הוא הסכים." אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה.
"האמת שלא ידעתי שקיימים בך צדדים כאלה." אמר דולב.
"צדדים כאלה?" שאלתי בבלבול.
"נו… אתה יודע, רומנטי." אמר שקד.
האמת, שזה נכון. אומנם שי היא לא החברה הראשונה שהייתה לי, אבל היא האהבה הראשונה שלי. אומנם הייתי עם לידר קרוב לשנה, אבל אף פעם לא אהבתי אותה, זאת אומרת אהבתי אותה, אבל היום אני מבין שאהבה שהייתה לי אליה זה כלום לעומת האהבה שיש לי לשי, אני אוהב את שי יותר ממה שאני אוהב את עצמי.
פעם לא חשבתי שזה הגיוני ואפשרי לאהוב מישהו יותר מעצמך, אבל היום אני מבין עד כמה שזה אפשרי.
"אז לידיעתכם אני מאוד רומנטי." אמרתי בהתגוננות.
"כן ממש." אמר דולב בלגלוג.
"ממש ממש." אמרתי.
"אולי אתה רומנטי, אבל זה לא משהו שתמיד היית." אמר שקד.
"טוב, לי נשבר מהשיחה המטומטמת הזאת." אמרתי ויצאתי מהחדר.
"מה, לאן?" שאל דולב בפליאה.
"שי צריכה להגיע עוד מעט, ואני חייב מקלחת." עניתי.

נקודת מבט שי:
היינו בדרך הביתה, כל הדרך הביתה המחשבות לא עזבו אותי.
אולי עשיתי טעות שהסכמתי, אולי לא הייתי צריכה להסכים כל כך מהר, ואולי בכלל כל זה מלכודת?
ניסיתי לנחם את עצמי שזה לא לנצח, שזה רק לחודש, אבל מה יהיה אם אני אחזור אחרי חודש והדברים ישתנו?
ואיך אני מספרת את זה למוראל, איך אני אומרת שאני הולכת להיעלם לחודש, ומה יהיה איתנו בחודש הזה?
אז, היום כשהלכנו לבקר את מאור בבית החולים, אבא אמר שהוא רוצה לדבר עם שלושתנו. ואז הוא התחיל לחפור על זה שאנחנו צריכים זמן ביחד, לבלות יותר ביחד, לשקם את המשפחה שלנו. הוא הציע שנטוס לניו יורק, לחודש.
אחרי אינספור שכנועים מצד אבא ודקל בסוף הסכמתי, אבל אולי בכל זאת עשיתי טעות?
"הגענו." אמר אבא ועצר ליד בית המחסה.
נפרדתי מכולם וירדתי מהאוטו.
נכנסתי הביתה, הייתי מאוד עייפה ומותשת מהיום. ישבתי עם כולם בסלון וצפינו בטלוויזיה, בעוד המחשבות עדיין מתרוצצות בראשי ולא נותנות לי מנוח.
כמה דקות לאחר מכן מוראל ירד במדרגות, קמתי ממקומי וקפצתי עליו בחיבוק. כל כך התגעגעתי אליו.
"התגעגעתי אליך." אמרתי לאחר שהתנשקנו וחייכתי חיוך קטן.
"גם אני נסיכה שלי." הוא אמר וחייך.
ואז התקשרו למוראל.
"כן, אני מבין. אני אגיע תוך שעה." הוא אמר וניתק את השיחה.
אני לא יודעת עם מי הוא דיבר אבל אחרי השיחה החיוך שלו ירד ומבטו הפך למודאג.
"מה קרה, הכל בסדר?" שאלתי בדאגה וליטפתי את לחייו.
"אור…" הוא מלמל.
"מה איתה?" שאלתי.
"היא בבית חולים." הוא אמר.
"מה?" שאלתי בפליאה.
"היא הייתה בטיול והתייבשה, אני צריך ללכת לבית החולים להיות עם אימא שלי." הוא אמר.
"בטח, אני אבוא איתך." אמרתי.
"בסדר, אני חושב שכדאי שתעשי מקלחת קצרה לפני שנצא, את יודעת שתתרענני קצת." הוא אמר.
הנהנתי בראשי ועליתי מיד למעלה ועשיתי מקלחת קצרה.
~
יצאתי מהמקלחת כשמגבת כרוכה סביב פלג גופי ופסעתי לכיוון החדר שלי.
נכנסתי לחדר שלי, להפתעתי בגדים היו מונחים על מיטתי, האמת שלא הבנתי איך לעזאזל הם הגיעו לשם, אבל לא שאלתי יותר מידי שאלות ופשוט לבשתי אותם, סידרתי את השיער בקטנה וירדתי למטה.

נקודת מבט מוראל:
"נו, אז איך ההצגה שהבאתי, שחקן או לא שחקן?" שאלתי בגאווה.
"שמע, מפה יש לבימה." אמר שקד בציניות.
"קצת פרגון לא הרג אף אחד." אמרתי.
"האמת, אני בעצמי כמעט והאמנתי לך." אמר דולב.
"אבל תהיו בשקט, ששי לא תשמע אתכם בטעות." אמרה רומי.
"בחרת לה בגדים יפים אני מקווה." אמרתי והסטתי את מבטי לרומי.
"אל תדאג." אמרה רומי.
"הנחת אותם על המיטה שלה?" שאלתי את רומי.
"כן לחץ." היא ענתה.
ואז שמענו צעדים וכולנו השתתקנו.
"טוב, אפשר ללכת." אמרה שי.
הבטתי בה, היא הייתה יפיפייה. רומי בהחלט עשתה עבודה טובה עם הבחירת בגד, הבטתי בה והשתדלתי לא לחייך כדי שלא תחשוד בכלום.
נפרדנו מכולם ויצאנו.
~
כל הדרך הייתי לחוץ, הייתי לחוץ שעוד שנייה שי תעלה עליי.
"היי, חיים שלי היא תהיה בסדר." היא אמרה והניחה את ידה על ידי.
"אני מקווה." אמרתי כשמבטי היה מוסט לכיוון הכביש, האמת עד עכשיו הולך לי, טפו טפו.
ואז הגענו ליעד, הים.
עצרתי את המכונית וחניתי אותה ליד המסעדה.
"מה זה, מה קורה פה?" שאלה שי בבלבול.
"שינוי קטן בתוכנית." עניתי וחייכתי חיוך קטן.
"מה, אני לא מבינה. מוראל מה הולך פה?" היא שאלה.
"בואי כבר." אמרתי וחייכתי אליה.

נקודת מבט שי:
הייתי מבולבלת, לא הבנתי מה קורה. מוראל אמר שהולכים לבית חולים, אז מה לעזאזל אנחנו עושים בים?
מוראל החל להוביל אותי לכיוון המסעדה.
"מוראל…" מלמלתי.
"אל תדאגי." הוא אמר ואחז בידי.
נכנסנו למסעדה, המלצר החל להוביל אותנו לשולחן.
"מוראל… מה, מה זה, מה קורה פה?" שאלתי בבלבול.
"מסעדה." הוא ענה בפשטות.
"כן, אבל מה אנחנו עושים פה?" שאלתי.
"מה זאת אומרת, מה שעושים במסעדה, אוכלים." הוא ענה וחיוך התפרס על פניו.
"כן מוראל אני יודעת שזו מסעדה, ואני יודעת מה עושים במסעדה. אבל, מה עם אור?" שאלתי בדאגה.
"האמת שאור בסדר גמור היא בבית והיא ישנה." הוא אמר.
הייתי המומה ממה שהוא אמר לי עכשיו.
"אתה בטוח?" שאלתי בהיסוס
"ברור שכן. רוצה שאני אתקשר לאימא שלי שתשמעי את זה ממנה." הוא אמר.
"זה בסדר, אני מאמינה לך. רגע… אז למה כל זה?" שאלתי.
"רציתי להפתיע את החברה המדהימה שלי." הוא ענה ואני הבטתי בו בחיוך.
"אני כל כך אוהבת אותך." אמרתי ומשכתי אותו מהחולצה אליי והתנשקנו.
זמן קצר לאחר מכן המלצר הגיע ולקח מאיתנו הזמנות ואחרי המתנה בערך של חצי שעה המלצר הגיע עם האוכל.
אחרי שסיימנו לאכול שילמנו ויצאנו.
~
(אתן יכולות לשמוע על חלש)

"נסיך שלי, תודה על הכל היה לי ממש כיף." אמרתי כשמוראל ואני יצאנו מהמסעדה ונישקתי אותו קלות על השפתיים.
לאחר מכן שנינו ירדנו לים וצעדנו על החוף כששנינו מחזיקים ידיים, היה חשוך בחוץ. האור של המסעדה האיר עלינו מעט.
"תראה את הים, כמה הוא יפה." אמרתי והצבעתי על הים.
"עם כל הכבוד לים היפה, והוא באמת יפה. לידי עומד הדבר הכי יפה בעולם." הוא אמר בזמן שהביט בי וליטף את לחיי.
"אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ואני רוצה שתדע שלא משנה מה יקרה, לא משנה איזה מרחק יפריד בינינו אני תמיד אוהב אותך ואתה תמיד תהיה האחד שלי." אמרתי ודמעה החליקה במורד לחיי מוראל מחה אותה עם אגודלו וקירב אותי אליו והתנשקנו.
"אני רוצה לתת לך משהו." הוא אמר לאחר שהתנתקנו מהנשיקה.
ואז הוא הוציא מכיס הג'ינס שלו שתי שרשראות שתיהן היו חצי לב ויחד הרכיבו לב שלם.
"כבר הרבה זמן חיכיתי לתת לך את זה, ועכשיו אני חושב שזו ההזדמנות המתאימה." הוא אמר.
הבטתי בו וחייכתי. באותו רגע ניסיתי לחשוב מה עשיתי שזכיתי, שזכיתי בחבר כל כך מדהים.
"את החצי שמשלים אותי, ברגע שתורידי את השרשרת הזאת מהצוואר שלך, אני אדע שזה נגמר ושהפסקת לאהוב אותי." הוא אמר בזמן שענד על צווארי את השרשרת.
"זה בחיים לא יקרה." אמרתי ודמעה קטנה החליקה במורד לחיי.
חיבקתי אותו כל כך חזק ולא רציתי לעזוב.
אני לא מאמינה שבעוד שלושה ימים אני טסה, ואני פאקינג חודש לא אראה אותו.
"אני אוהבת אותך." אמרתי בזמן שהתחבקנו.