כי לא נשאר דבר – פרק 5

פרק 5 –

"מתיחות בדרום."
קראתי את הכותרת שהייתה כתובה בגדול בחדשות, ואז אחרי כמה שניות הופיעו מקומות שייש בהן אזעקות.
ישבתי בסלון, לבד. שוב מתחיל שם הבלאגן.
סגרתי את הטלוויזיה והלכתי לחדר שלי, גם ככה אני לבד בבית אז זה לא משנה.
הרמתי את השמיכה ונכנסתי מתחתיה, שמתי ראש על הכרית ועצמתי עיניים. השבוע האחרון היה סיוט, הגעגועים אל אור מפעם לפעם רק מתעצמים ומצאתי את עצמי בוכה פעם או שתיים, אבל הדבר שהכי ניחם אותי זה שעוד כמה שעות אני סוף סוף רואה אותו… אחרי חודש שלם, אני אפגוש אותו.
היה לי צלצול מהאייפון אבל לא יכולתי לזוז, לא יודעת… משהו בי עצר את עצמי. אז שכבתי ככה במיטה, שעה. עד ששמעתי את הדלת נפתחת, בטח אמא ואבא חזרו.
– ״אבישג!״ שמעתי את הקול של אבא מהדהד בכל הבית.
קמתי מהמיטה וירדתי במדרגות, הייתי חסרת מצב רוח.
״מה קורה ?״ שאלתי והלכתי למטבח, מזגתי לי כוס מים.
– ״בשבוע הבא רצינו לנסוע לאיטליה בגלל החגים.״ הוא התחיל להגיד לי.
״אחלה, תהנו.״
סיימתי לשתות ושמתי את הכוס בכיור.
– ״חשבנו לקחת אותך ואת אביתר הפעם.״
ואו, הפעם הוא הפתיע אותי.
עם כל הכבוד שייש לי לאבא שלי, ובאמת שייש לי המון. אף פעם הוא לא באמת השקיע כל כך בי ובאביתר… אמא הייתה יותר אחראית לקטע הזה, וכשאמא לא הייתה נמצאת, דליה הייתה.
״יש לי יום הולדת או משהו ?״ שאלתי בציניות.
בדרך כלל יש יחס מיוחד כזה רק בימי הולדת או אירועים מיוחדים.
הוא הניד בראשו לשלילה, הבנתי שהוא רציני.
״אור צריך לחזור היום.״ העברתי נושא.
״כניראה אני הולכת לקידוש אצלו.״
– ״את לא מעדיפה לעשות אותו כאן עם המשפחה שלך ?״ שאל.
כל כך לא ציפיתי שזה יבוא ממנו… הוא אהב את אור. מצידו, יכולתי אפילו להתחתן איתו.
ואז בשניה הוא משנה הכל ? מה קרה לו היום ? הוא שונה… מהרגיל.
״לא ראיתי אותו הרבה זמן.״ אמרתי.
– ״בסדר.״ הוא אמר והרים ידיים לכניעה.
היה משהו מזלזל בקול שלו… אבל לא משנה, התעלמתי.
עליתי לחדר שלי, נכנסתי שוב למיטה והלכתי לישון.

–

– ״בוקר טוב!״ מישהו צעק בכל החדר שלי ואז היו רעשים כאילו הוא דופק על סיר עם כף.
ואז הדליקו את האור. השנאה שלי זה כשמדליקים את האור בחדר כשאני ישנה.
״סגרו את האור!!״ צעקתי ושמתי שמיכה על הראש.
למרות שהייתי עם עיניים עצומות הסתנוורתי.
– ״לסגור אותי ?״ הקול אמר ואז הבנתי.
קפצתי מהמיטה, למרות האור פתחתי את העיניים והסתכלתי עליו.
״אני מדמיינת.״ קבעתי ושמתי שמיכה על הפרצוף.
הוא צחק. הורדתי את השמיכה מהפנים והוא היה מולי עם חיוך, לבוש מדים.
קמתי מהמיטה וקפצתי עליו בחיבוק, עד שנפלנו שנינו על הרצפה. צחקנו ואז עלתה לי דמעה.
כמה התגעגעתי אליו, זה לא אמיתי…
– ״מה את בוכה ?״ הוא שאל והסתכל עליי.
״כי… כי…״ גמגמתי, לא הצלחתי לבטא את עצמי.
ככה היינו כמה זמן, אני בכיתי משמחה והוא הסתכל עליי וחייך, מוחק כל דמעה שיורדת… עד שהוא משך אותי אליו לחיבוק.
למדים היה כבר את הריח שלו, כאילו הם כבר התרגלו להיות חלק ממנו.
– ״התגעגעתי אלייך.״ הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה.
הפסקתי לבכות, לא יכולתי להוציא מילה… רציתי להגיד לו שגם אני, אבל זה כל כך הרבה מזה.
– ״שמרת על השרשרת?״ שאל.
קמתי מהחיבוק והראתי את השרשרת שמתחת לחולצה. תמיד היא הייתה מתחת לחולצה… רציתי להסתיר אותה, זה משהו שהוא רק ממנו אליי והוא בעל המון משמעות… רציתי לשמור אותו לעצמי. הוא חייך כשהוא ראה אותה, אחרי זה נגע בה.
״היא צריכה להיות עלייך.״ אמרתי והורדתי אותה ממני.
– ״לא.״ הוא עצר אותי שניה לפני ששמתי אותה עליו.
– ״מהיום היא שלך.״ אמר והחזיר אותה לצוואר שלי.
לא התווכחתי איתו, הבנתי שזה כבר אבוד מראש.
– ״מוכנה לקידוש?״ שאל אחרי כמה זמן.
הנדתי בראשי לשלילה וקמתי ממנו.
״חצי שעה אני מוכנה.״ אמרתי ונכנסתי למקלחת.

–

– ״אני בבית.״ אור צעק כשהגענו אליו לבית.
הוא הוריד את הנשק והתיק הגדול ואמא שלו כבר הייתה מולו וחיבקה ונישקה אותו.
הוא צחק ואמר לה להפסיק.
– ״כולם צריכים לבוא עוד מעט.״ אמרה.
אור הנהן והלכנו אליו לחדר.
״כמה זמן לא הייתי כאן.״ אמרתי וסגרתי מאחוריי את הדלת.
– ״גם אני.״ הוא צחק.
חייכתי אליו וישבתי על המיטה.
הוא הוריד את החולצה, היו לו המון סימנים כחולים אבל משהו תפס לי את העיניים. כשהוא הסתובב הייתה לו צלקת שחורה וגדולה בגב למעלה.
הזדעזעתי…. מה הוא כבר עובר שם ?