°•המכשפה הנודדת•°- גלגול נשמות? (פרק 2)

°•גלגול נשמות?•° פרק 2

המשכתי להלך ביער, לא ידעתי לאן אני הולכת ומתי אעצור. חשבתי על קרינה- היא באמת רצתה להרוג אותי? הבטתי אל השמיים. מדהים איך שחיים שלמים יכולים להתנפץ במילה.. האצתי את צעדי. קיוויתי שאם אמשיך בכיוון אחד בסופו של דבר אתקל בכפר, שבו אוכל למכור כמה מהתכשיטים שלקחתי איתי תמורת אוכל. בטני קרקרה. "שקט!" ציוויתי עליה ודחפתי לפי מספר גרגירי יער שקטפתי בדרך.
לא פעם נמשכו אלי חיות טרף, ולא היה פשוט לערפל את מוחן כך שישכחו מה רצו לעשות. הודיתי בליבי על כוחותי, שבלעדיהם לא הייתי נשארת בחיים כלל, למרות שהם אינם מאפשרים לי לצוד.. אי אפשר להרוג בקסם.
השמש התחילה לשקוע, ואיתה גם התקווה למצוא מחסה בטוח ללילה. התבוננתי בגחליליות המרקדות סביבי, מסתובבות ומרחפות כאילו רוצות להראות לי את הדרך. עקבתי אחריהן לקרון צועני ישן, שאור קלוש בצבץ מחלונו. עצרתי בעצמי מלקפוץ באושר על מזלי הטוב- צוענים הם אנשים פשוטים שמטיילים ממקום למקום ולכן מכירים את האזור ואת הכפרים שבו, אך הם עצמם ערמומיים, וצריך לנהוג בזהירות עימם. הקשתי קלות על הדלת, שנפתחה מייד.
"היכנסי" קרא קול צרוד וזקן מבפנים. "סלחי לי, האם את יודעת איפה הכפר הקרוב?" שאלתי בנימוס. "בוודאי שאני יודעת, אך הוא רחוק, והיער מסוכן בלילה. תכנסי, שאוכל לראות את פנייך" אמרה האישה. נכנסתי אל הקרון. מבפנים המקום הרגיש חמים ונעים, הרצפה כוסתה בשטיח ובקצה עמדה מיטה שבה שכבה אישה זקנה שנראתה ידידותית. "אולי תרצי לנוח פה הלילה?" הציעה הזקנה. נדהמתי מהנועם בדבריה. "זה מאוד נדיב מצדך, אך אני חייבת להמשיך בדרכי." אמרתי בחשד. "או, אם כך, בסדר. בואי שבי ואני אוציא את המפה." הישישה קמה והילכה לאחד הארונות. התיישבתי ליד שולחן מובנה בקיר. "הנה, את רואה?" פרסה האישה את המפה והתיישבה לצידי. לפתע היא החלה לנעוץ בי מבט משונה. "תגידי יקירה, יש לך התנגדות שאקרא לך בכדור?" שאלה. "לי? למה?" שאלתי בבהלה קלה. "אני מרגישה אנרגיות משונות קורנות ממך, ואם לא אכפת לך, אני סקרנית." השיבה הזקנה ברוגע. "טוב, אין לי בעיה" עניתי כלאחר יד. הזקנה הוציאה כדור בדולח מסתורי והחלה ממלמלת דברים חסרי פשר. לאחר כמה דקות שבה ופתחה את עיניה "את סילם, נכון? המלכה החוקית" הנהנתי. ניכר בה שהיא מרוצה. "טוב לפגוש מכשפה אחרת מפעם לפעם, גם אם בעלת כוחות אחרים." חייכה. "לצערי, לא תוכלי להישאר. איוולר מחפשת אותך." פניה הפכו עצובות. "איוולר?" שאלתי, מבולבלת. "אחותך. אתן שתיכן נועדתן להילחם עד הסוף." אמרה בצער אמיתי. "קרינה? היא לא רודפת אחרי יותר! סיכמנו.." באתי לאמר. "ההסכם לא ישרוד זמן רב. אני חוששת שהחמלה שאחותך הפגינה כלפייך התפוגגה. כמו שאמרתי, אתן שתיכן לא יכולות לחיות בשלום." קטעה הזקנה את דברי. "למה לא?" שאלתי. "את חייבת להבין, קרינה היא גלגול של הרוח העתיקה איוולר. ואת, המלכה סילם, היא אגאדה- האוייבת הנצחית שלה." אמרה. ראשי כאב מכל המידע. "רגע, אז את אומרת לי שבתוכי קיימת רוח, ושהיא האחראית לכל זה?" התקשיתי להאמין. "אכן." השיבה הזקנה. לפתע עיניה הבזיקו בפחד. "היא מחפשת אותך!" צאי מפה! את תובילי אותה אליי!" צווחה. נמלטתי מהקרון ומהמכשפה הזקנה- יש לי הרבה חומר למחשבה.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°

נ.ר5 תודה על הרעיון! הייתי צריכה רוע בסיפור והמחשבה על רוחות רעות שמשתלטות על אנשים הביאה אותי לרעיון לכבול את היריבות בין שתי האחיות בגורל! זה מקסים!! אני כל כך שמחה שיש לי קוראים כל כך מדהימים!

אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel