מתחילים מחדש- פרק 52

נקודת מבט הגר:
"התגעגעתי אליך." אמרתי למאור בזמן שהיינו בבית החולים והתנשקנו.
אז במשך השבוע סיפרתי להורים שלי עליי ועל מאור, הם הסכימו לבטל את האירוסין עם אותו אחד שהייתי אמורה להתחתן איתו בשנה הבאה. ואני ומאור חזרנו ואני מאושרת.
"גם אני התגעגעתי אלייך." הוא אמר וחייך את החיוך הזה שממיס את הלב שלי.
"הגר, הייתי רוצה לשאול אותך משהו." הוא אמר לפתע.
"נו אז תשאל כבר." אמרתי וחייכתי.
ואז הוא החזיק בידו טבעת, האמת שאין לי מושג אפילו מאיפה הוא הוציא אותה עכשיו.
"כבר הרבה זמן רציתי לתת לך אותה, אבל חיכיתי שיגיע הרגע המתאים, ואני חושב שהוא הגיע." הוא אמר.
הבטתי בו וחייכתי.
"אני יודע שאולי זה קצת מוקדם מידי, ועדיין לא סיימנו בית ספר אבל, אני יודע שאת אהבת חיי, זו שאני אוהב לנצח, את האהבה הראשונה שלי, והיום אני יודע בוודאות שגם האחרונה, הטבעת הזו זו טבעת התחייבות, אני מתחייב לאהוב אותך לנצח, ואת, האם את מוכנה להתחייב לאהוב אותי לנצח?" הוא שאל.
באותו רגע לא יכולתי להחזיק את הדמעות יותר, הבטתי בו וחייכתי.
"ברור שכן." אמרתי ואז התנשקנו.
באותו רגע הרגשתי בעננים.

נקודת מבט שי:
הייתי בדרכי לבית החולים יחד עם אבא ודקל, מאור שלח לנו הודעה שיש לו משהו חשוב לומר לנו.
שלושתנו נכנסנו לחדרו של מאור וגם הגר הייתה שם. הם היו נראים מאושרים.
"נו, אז מה ההודעה שרצית לספר לנו?" שאלתי בסקרנות.
"טוב אז…" מאור התחיל לומר ואז הסתכלתי על הגר שהייתה כולה זורחת ומאושרת, ושמתי לב לתכשיט חדש שהיה על ידה.
"די, אני לא מאמינה!" צרחתי בהתרגשות.
כולם הביטו בי מבולבלים.
"אתם מאורסים!" צרחת בהתרגשות, מאור והגר הביטו אחד בשנייה וחייכו.
כולנו שמחנו בשבילם ועשינו חגיגה בחדר של מאור.
"מצטער להרוס את השמחה," אמר הרופא כשנכנס לחדר.
כולנו הסטנו את מבטינו אליו, היינו מודאגים.
"מאור צריך לעבור סדרת בדיקות, ולפני זה הוא צריך לנוח." אמר הרופא לרמוז לנו שצריך ללכת.
"טוב, אז אנחנו נלך עכשיו. נחזור כבר מחר." אמר אבא.
"ביי מאורי." אמרתי למאור ונישקתי אותו על הלחי וכך עשו כולם.
שלושתנו יצאנו מבית החולים ואבא הסיע אותי לבית המחסה, רוב הנסיעה עברה בשקט, הייתי שקועה במחשבות, לאט לאט מרוב מחשבות עיניי נעצמו להן.
~
"שי, הגענו." אמרה דקל והעירה אותי משנתי.
"מה…" מלמלתי והתחלתי להתמתח במקומי.
"הגענו." אבא חזר על מה שאמר קודם.
נפרדתי מאבא ודקל ויצאתי מהמכונית.
שקד, דולב ומוראל שיחקו כדורגל בחצר, ורומי ויהלי ישבו על המדרגות בכניסת הבית ודיברו.
איך שמוראל ראה אותי הוא רץ אליי בחיבוק.
"התגעגעתי אליך." אמרתי לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.
"ואני יותר." הוא אמר ונישק אותי נשיקה עדינה על השפתיים.
"נו מה קורה, משחקים או מה?" צעק דולב.
מוראל ואני הבטנו אחד בשנייה וצחקנו.
"אולי תשחקי איתנו?" שאל מוראל.
"מה, אתה רציני?" שאלתי בפליאה וצחקתי.
"רציני לגמרי, נראה לכולם שאנחנו זוג מנצח." הוא אמר וחייך.
"משחקים היום או מה?" שאל דולב.
"נו, אז מה את אומרת?" שאל מוראל.
"הולכים על זה." עניתי וחייכתי.
"טוב, עכשיו אפשר לשחק." אמר מוראל.
"יופי, עד שאתה החלטת שאתה רוצה לשחק אז שקד פרש." הוא אמר והצביע על יהלי ושקד.
האמת, שיהלי ושקד הם זוג ממש חמוד, אני ממש שמחה בשביל שקד שהוא מצא אהבה.
"יש לי רעיון, בוא נעשה זוגות נגד זוגות." הציע שקד.
"רעיון מעולה." אמרתי בהתלהבות.
"ואני אשפוט." אמר דולב.
"אחלה." אמרתי וחייכתי.
"תזכרי מה שלימדתי אותך." אמר מוראל.
"אל תדאג, קטן עלינו." אמרתי וחייכתי.
"רגע, אני יכול נשיקת מזל?" שאל מוראל.
"ברור." אמרתי ונישקתי אותו.
ואז המשחק התחיל…
~
"שי תמסרי לי לפה." צעק מוראל, כשהייתי עם הכדור ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
במזל מוראל הצליח לקחת את הכדור לפני ששקד הצליח להגיע אליו, ואז… גול!
מוראל הרים אותי וסובב אותי באוויר.
"אלוף שלי." צעקתי ונישקתי אותו. ואז מיד יצאנו לעוד סבב.
~
המשחק כבר כמעט הגיע לסופו, היינו בתיקו 3:3, הייתי כבר עייפה ומותשת.
"קדימה שי, את יכולה לעשות את זה." צעק לי מוראל כשהוא מסר לי את הכדור, עמדתי מול שקד בשער, הסתכלתי לו בעיניים.
"את חייבת להכניס את זה שי, את חייבת." מלמלתי לעצמי. ואז ראיתי את יהלי מתחילה להתקרב אליי, ואז בשנייה שהרגשתי מוכנה בעטתי את הכדור לשער ולהפתעתי הכדור נכנס וניצחנו.
"כל הכבוד אלופה שלי." אמר מוראל והרים אותי וסובב אותי באוויר.
"אני חושבת שללא ספק הוכחנו שאנחנו זוג מנצח, לא ככה?" שאלתי אותו.
"ככה." הוא אמר ונישק אותי.
ואז סיגל יצאה לחצר לקרוא לכולנו לארוחת ערב, אט, אט החצר התרוקנה וכולם נכנסו פנימה חוץ ממוראל וממני, אנחנו המשכנו בשלנו.
הייתי עייפה, הייתי סחוטה ורציתי מקלחת, אבל הכי הכי רציתי זה להיות איתו רק אני והוא.
בכל יום שעובר אני רק מבינה כמה אני אוהבת אותו יותר ויותר.