השאירו את הלכלוך בחוץ

"השאירו את הלכלוך בחוץ"
זה מה שהיה כתוב על השלט הקטן אשר היה תלוי על השער.
היא פתחה את השער ונעמדה במקומה.
היופי שנגלה לעיניה היה עוצר נשימה.
נשימתה הייתה עוצרת אם היא עדיין היה חיה, אך עתה, כשהיא כבר מתה, העניין לא רלוונטי.
השאירו את הלכלוך בחוץ, אל תכתימו את מותכם.
המוות יפהפה אך היא כולה מוכתמת, מאובקת.
היא צריכה להתעמת עם חייה לפני שתיכנס, היא צריכה להסיר את הלכלוך מעליה, היא צריכה שמישהו יקשיב לטענותיה, לתירוציה.
מי הפנה אותה לפה? המקום נראה מבחוץ גן עדן, והיא בכלל לא הייתה בן אדם טוב. האם ברגע שהיא תיכנס הפרחים ינבלו והעצים יהפכו להיות שדים?
"חגית…" היא שמע מישהו קורא בשמה.
היא לא ראתה את בעל הקול.
"חגית…" הזיות מבקרות גם אנשים מתים?
השאירו את הלכלוך בחוץ.
"הכאב שהשארת שם, למטה, כאב גדול מאוד. אני חושבת שהלכלוך יישאר עלייך לנצח, או לפחות עד שמישהו מהם יסלח לך," הקול נשמע מתוך גן עדן, כל כך קרוב אליה.
"מי את?" אמרה ונדחפה אל מחוץ לשער, אף אחד לא דחף אותה.
"מי אני? אני בעלת המקום," אמר הקול, "ויש תנאי אחד כדאי להיכנס לכאן, הוא כתוב על השלט."
רוח קרה הגיעה משום מקום, צמרמורת עברה בגבה של חגית, איך היא עדיין מרגישה את הדברים האלו?
"תחזרי כשתסיימי לעשות חשבון נפש עם חייך, בהצלחה," אמר הקול והרוח הקרה גרמה לשער להיסגר באכזריות.