"חוץ שלנו" – פרק 1 | "הו ברצלונה, ברצלונה"

"היי, אני יכול לקבל את הפאה הזו לכמה דקות?" שאלתי את המוכרת עם חיוך ענק מאוזן לאוזן, היא הציעה לי אפילו לשמור אותה אצלי, אבל אני הייתי חפץ במשהו אחר.
חבשתי את הפאה המתולתלת על ראשי וניגשתי אל שאר שחקני ברזיל בהתרגשות, "נחשו מי אני! נחשו מי אני!" קראתי ונענעתי את התלתלים שעליה מצד לצד. השחקנים מיד פרצו בצחוק, כמעט נחנקו מצחוקם. נו טוב, כמעט כולם.
דוד משך ממני את הפאה במבט מזוגג, "מצחיק מאוד, ניימאר." סינן.
"זה כן מצחיק!" התעקשתי, "ראה, הם בקושי נושמים מרוב צחוק."
טיאגו נרגע מעט מצחוקו, "הו ניימאר, אתה והשטויות שלך… קשה להאמין שלפני כמה שבועות בכינו בגלל ההשפלה מול גרמניה." הוא פתח את נושא המונדיאל.
אח, המונדיאל. גביע העולם. ההזדמנות שלך להוכיח את עצמך ואת מדינתך במשחק היפה – כדורגל. הייתי אמור לשחק במונדיאל כבר ב-2010, אך למרות שהקהל רצה שאגיע לנבחרת, הוחלט שלא אכנס. אני מוכרח להודות שזה אכזב אותי מאוד, השנים עברו, והגיע מונדיאל 2014.
עד שהמונדיאל התקיים בברזיל, ועד שהייתי כשיר לשחק בנבחרת הלאומית של ברזיל, ועד שהגענו לרבע הגמר – שחקן קולומביאני אגרסיבי אחד בעט בגבי התחתון וגרם לשבר של חוליה. אני לא יודע ממה בכיתי יותר, מהכאב הפיזי הבלתי נסבל שחשתי כשזה קרה, או מהעובדה שלא אוכל לשחק יותר בגביע העולם, החלום שלי.
המשכתי להיות פעיל ברשתות החברתיות ולעודד את המעריצים שלי, אמרתי להם שהחלום שלי עוד לא הסתיים, ושאני בסדר, אבל אז… הגיע חצי הגמר.
המשחק המשפיל מול גרמניה. אני זוכר שצפיתי בו וכבר מהעשרים דקות הראשונות רציתי לירות לעצמי כדור בראש מרוב בושה. עוד במחצית הראשונה התוצאה הייתה 5:0, הגרמנים הכניסו גול אחרי גול אחרי גול… וזה נגמר ב- 7:1.
למשחק על המקום השלישי מול הולנד הגעתי בכבודי ובעצמי, חשבתי שכעת, אחרי השפלה שכזו, השחקנים יוכיחו את עצמם יותר, אבל גם זה היה מקרה אבוד – הפסד של 3:0.
"ברור שהפסדתם לגרמניה, אתם הרי לא שווים כלום בלעדיי." מלמלתי ושילבתי את ידיי.
מיד ננעצו בי מבטים כועסים ולא מרוצים, "סליחה?!" הם קראו כולם בו בזמן.
"אמרתי את זה בקול רם?…" הסמקתי, "בכל אופן, הייתם שם במצב כל כך נורא, שאפילו נבחרת ישראל הייתה קורעת אתכם."
מסתבר שההערה הקטנה שלי הצליחה באמת לעצבן אותם, הם הפסיקו לדבר איתי מאז שאמרתי את זה.
"חבר'ה! לא התכוונתי באמת! אתם יותר רגישים מבחורות!" ניסיתי להתנצל, משום מה, זה גרם להם לכעוס אפילו יותר.
הם לא אמרו מילה, "אני עוד מעט עולה על הטיסה לספרד, אתם לא רוצים להיפרד ממני באופן יפה לפני שאחזור לברצלונה?" ניסיתי לשחק להם על המצפון, גם זה לא עזר.
אני מאשים בזה את טיאגו סילבה, הוא זה שפתח את הנושא. וכשחושבים על זה, אולי צדקתי. בכל משחק ששיחקתי איתם במונדיאל – ניצחנו. וכשלא שיחקתי – הפסדנו, ובגדול.
כך או כך, השורה התחתונה היא שגרמתי לכל הנבחרת לכעוס עליי. נו באמת.
רפאלה, אחותי הגדולה, התקשרה בתזמון מושלם, בדיוק אכלתי לבדי המבורגר עם צ'יפס וסלט, באיזה קיוסק אחד.
זו הייתה שיחת וידאו, כמו שאנחנו נוהגים לעשות.
"מה קורה, ניימאר?" היא שאלה עם משקפי שמש על עיניה ונראה שברקע יש ים.
"בסדר, אני אוכל צהריים." אמרתי לה בפה פתוח והרמתי את החסה שהחליקה מבין שפתיי.
היא הנידה בראשה, "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך לא לדבר בפה מלא?" סיננה.
"את זו שהתקשרה." הפלתי את האשמה עליה וגם חתיכת עגבנייה נפלה לי.
היא הסירה את משקפי השמש שלה וגלגלה עיניים, "תסיים לאכול, ניימאר דה סילבה מנטוס ז'וניור. נדבר מאוחר יותר." אמרה, וזה נשמע כאילו שהיא קבעה עובדה.
"אל תעשי מהשם שלי פרסומת סמוייה." גיחכתי למשמע הכינוי.
היא צחקה ונפרדה ממני לשלום בשיחה.
אני לא בטוח שההמבורגר ההוא היה בסדר, זאת אומרת, כן – הוא היה טעים, אבל כמה דקות לאחר שסיימתי אותו נאלצתי לבלות כעשרים דקות בשירותים.
הורדתי את המים והתכוונתי לצאת מהתא, אך כשפתחתי את הדלת, הופתעתי לגלות איזה תור ארוך של גברים ניצב שם, וכולם עם פרצופים סובלים של חוסר איפוק. הרכנתי את הראש בעודי צועד אל הכיור כדי לרחוץ את ידיי. קיוויתי שהם לא יבחינו בי, משכתי את הפוני שלי כמה שיותר כלפי מטה, אבל הדבר היחיד שהוא הסתיר לי – היה המצח.
"תתנהג בטבעיות." אמרתי לעצמי ושמתי סבון על ידיי בעודי שורק בשקט את הפזמון של השיר "נוסה נוסה".
"היי, זה ניימאר ז'וניור!" נשמע קול מאחוריי, כל המבטים הופנו אליי, העמדתי פנים שלא שמעתי את זה וניגבתי את ידיי.
הרגשתי יד על הכתף שלי, "ניימאר, אתה יכול בבקשה להצטלם איתי 'סלפי'?" בחור אחד שאל אותי. היה לי קשה לסרב למעריץ, בכל זאת, זה בא מכוונה טובה.
הנהנתי לאישור, "'סלפי' אמרת?" ווידאתי בחיוך.
הצטלמנו, אבל אז עוד כמה התחילו לבקש תצלומים וחתימות, ידעתי שאם לא אברח משם כמה שיותר – לא אוכל לצאת משם.
"אני מצטער חבר'ה – יש לי טיסה ללכת אליה, אתם רוצים שאשחק בברצלונה ואגיע למשחק בזמן, נכון?" שיחקתי על מצפונם והלכתי כשידי מנופפת לשלום.
נפרדתי משחקני ברזיל פעם נוספת, הם החליטו שכן להיפרד ממני בסופו של דבר. דני אלבס היה צריך לסבול אותי במהלך הטיסה, כל עשר דקות ביקשתי ממנו להצטלם איתי, או יללתי שאני רעב.
"אני רעב." אמרתי לדיילת, היא שאלה מה ברצוני לאכול, "סטייק." השבתי.
היא חזרה עם סטייק והגישה לי, לקחתי ממנו ביס ופלטתי אנחה, "בעצם לא בא לי בשר." הגשתי לה את הסטייק בחזרה.
"מה ברצונך לאכול, אדוני?"
"יש לכם שוקולד?" שאלתי בחיוך שובבי.
היא צייתה לדבריי והלכה להביא לי שוקולד.
"זה שוקולד מריר?" תהיתי.
"לא, זה שוקולד חלב." השיבה.
החזרתי לה את השוקולד, "מצטער, אני שומר כשרות." גיחכתי.
"תפסיק לטרטר את הדיילת, ניימאר!" דני התרגז, "דרך אגב," הוא פנה אל הדיילת, אני יכול לקבל את השוקולד?"
השעות חלפו, כמה משחקני ברצלונה והמאמן פגשו אותי בנמל התעופה ולקחו אותי בחזרה למלון.
"צ'אבי! אנייסטה! סוארס! כל כך התגעגעתי אל כולכם!" קראתי בחיוך וחיבקתי אותם חיבוק קבוצתי, אז הפניתי את מבטי לעבר מסי.
"גם אליך התגעגעתי, ליאו." צחקתי ופרעתי את שיערו.
הוא סידר את שיערו בחזרה במבט מעוצבן, הוא שונא שאני מתייחס אליו כאל קטן רק מפני שהוא נמוך.
"מספיק, בחורים. צריכים לשוב לאימונים, מחר המשחק הגדול." המאמן הודיע והצביע על שעונו.
"איזה משחק גדול? זו בסך הכול תחילת העונה." גיחכתי למשמע המשפט ההוא.
הם הסתכלו עליי בשילובי ידיים, "ניימאר, חסר לך שתזלזל." סינן המאמן, "תיזהר, אני אחליף אותך במוניר."
למוניר היה חיוך של ניצחון על הפרצוף כשהוא שמע את דברי המאמן.
"בסדר-בסדר." תפחתי על בגדיי, "ישנתי מספיק במטוס, בואו נלך להתאמן."
התאמנו שעות בחדר הכושר, לאחר מכן הלכנו אל המגרש והמשכנו באימונים. זה לא קל להיות שחקן כדורגל ברמה עולמית, אבל האהדה הזו, השמחה הזו, האנרגיה החיובית שאתה חש כשאתה מצליח להבקיע גול – זה פשוט שווה את זה.
הלכתי לישון עם חיוך, כי מחר, מחר במשחק, אני אראה לכולם שניימאר אמנם שבר את הגב במונדיאל, אבל הפציעה הזו לא החלישה אותו, היא רק גרמה לו לגלות כמה הוא חזק יותר ממה שחשב.