אושר בקופסא.

נעמדתי מתחת לחלון שלה והתחלתי לזרוק עליו אבנים.
אחרי חמש דקות ארוכות וממש לפני ייאוש היא פתחה אותו.
"מה אתה עושה טמבל? מה אתה זורק לי אבנים על החלון?"
"הלו!" צעקתי אליה, "תרגיעי עם הטמבל הזה. אני רק מחכה לדייט שהבטחת לי."
"איזה דייט בראש שלך?" צחקה עליי.
"דייט, דייט. אמרת לי שנצא בשש אחרי המלחמה. יאללה, אין טילים. בואי לסרט."
"מה זה האריזת מתנה הזאת ביד שלך?" שאלה, מתעניינת.
"הבאתי לך אושר באריזות מפלסטיק. נו, בואי לסרט כבר." צעקתי.
"עשר דקות, אני מתארגנת זריז." צעקה בחזרה וסגרה את החלון.

אחרי ארבעים ושש דקות היא ירדה למטה,
בשמלת קיץ בצבע שחור עם פרחים וכפכפים.
הייתי מהופנט,
עד שנכנסנו לאוטו לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.

–
"מה את חושבת על הסרט?" שאלתי כשיצאנו מהקולנוע,
"חמוד, מצחיק." חייכה.
"גם אני אהבתי. האמת שבא לי לעשות סרט. קצר, של שלוש דקות."
"על מה?"
"לא יודע. על משהו טוב, על איש אחד שעומד על החוף ומעיף עפיפון באמצע הלילה. והוא מבסוט, כי יש עליו בריזה טובה וירח מלא ועפיפון צבעוני בלמעלה."
"הוא שיכור?" שאלה,
"לא, הוא סתם מאושר." עניתי.
"זה נשמע סרט מגניב." צחקה,
"כן," אמרתי, "זה אחלה סרט שבעולם."

–
פתחתי לה את הדלת בכניסה לאוטו,
היא הפעילה את הרדיו,
בדיוק השמיעו בוב מארלי.
"מה יש באריזה?" שאלה,
"אמרתי לך כבר, הבאתי לך אושר בקופסא."
"אני מסתכלת." הצהירה,
"אל תסתכלי. עוד דקה אנחנו בחוף."

–
כשפתחה אותה מצאה בתוך הקופסא עפיפון צבעוני.
היא הסתכלה עליי בחיוך הקטן שלה,
זה שבתזוזה של כמה שרירים מקפיץ לי את כל הגוף.
עמדנו על החוף, הרוח מהים מפזרת לה את השיער.
חייכנו חיוכים מטופשים,
מעיפים עפיפון באמצע הלילה.
כנראה שבאמת אפשר לשים אושר בקופסא.