אהבה, מרפסת ופרדס.

הוא לא רוצה הרבה בחיים.
רק אהבה, מרפסת ופרדס,
ואם אפשר, קפה טוב בבוקר.

–
"את יפה כמו מנדרינה!" הוא צועק לה כשהיא עוברת מולו על האופניים הירוקים, הסלסלה על הכידון שלה מלאה בקניות.
היא מחייכת לעצמה ומסמיקה, נוסעת משם במהירות.
זאת לא היתה שיחה רצינית, אבל בשבילו היא היתה מלאת פרטים ומדויקת.
החלפות מבטים הן שיחות שלמות בשבילו, החולצה על הראש היא בנדנה, ארבעת העצים בחצר הם פרדס.

יש לו חלומות קטנים,
על אחת עם עיניים חומות וזוג אופניים ירוקים,
חיוך מסנוור כמו השמש ושיער כתום.
היא לא אוהבת שאומרים על השיער שלה כתום,
אומרת שהוא בצבע שאטני,
אבל הוא כתום כמו פירות של פרדס, שניהם יודעים את זה.

יהיה להם שולחן כתיבה קטן במרפסת,
הוא יוכל לשבת ולכתוב שם עם הקפה של הבוקר.
גם היא תבוא למרפסת בבוקר,
תבוא בפיג'מה של הלילה, חולצה לבנה פשוטה וגדולה שפעם היתה שלו.
היא תתיישב, הוא ינשק לה את היד.
היא תלטף אותו ליטוף כזה ליד הברך, שמגיע עד לצוואר מאחוריי האוזניים.
"אני אוהב אותך." הוא יגיד לה, אפילו בלי להסתכל לה בעיניים,
סתם ככה, כהערת אגב, כאילו הוא אומר לה את זה בכל יום,
כאילו שזה לא עניין גדול בכלל להגיד שאתה אוהב.

–
יש לו חלומות קטנים,
על מרפסת ואהבה וקפה שחור של בוקר.
על בחורה אחת יפה כמו מנדרינה, זוג אופניים ירוקים,
שני אנשים לקרוא להם משפחה וארבעה עצים לקרוא להם פרדס.