ארץ בני האלמוות – אותו הרגע (הקדמה)

בדיוק לפני חודש גילתה סהר את ההארה שלה. לאחר כל כך הרבה שנים של ניכור, בדידות ותחושת ריקנות בלתי מוסברת שהגיעה משום מקום, היא סוף כל סוף חשה הקלה ותחושת רווחה איתנה.
היא מצאה אותו. את האחד.
זה ישמע כמו טירוף לכל אדם שפוי שישמע, אך בדיוק לפני חודש, כששכבה לה סתם במיטתה ובהתה בתקרה בחוסר מעש, התגלה לפניה עולם חדש. לפתע פתאום מצאה את עצמה בגינה מפוארת וירוקה כלבבה. היא קמה ממיטתה, וזו מיד נעלמה לפתע כאילו לא הייתה שם מעולם. כפי כל מי ששומע את הסיפור הזה, גם היא חשבה שזהו חלום מפרי דמיונה, כי אם לומר בכנות, כך תיארה בקפידה לעצמה כמה וכמה פעמים, את המקום שבעיניה יהיה לה כגן עדן.
ושם הוא עמד לפתע. בחור צעיר כנראה בגילה (היא תהיה בת עשרים ושבע בסתיו הקרוב), בעל שיער שחור, שאפשר להתייחס אליו כארוך ביחס לאורך תספורותיהם של הגברים אותם הכירה, והביט בה בעיניו הבהירות, שהיה קשה להבדיל אם היו ירוקות או כחולות, אך בוודאות היה אפשר לראות שהקרינו תחושה חמה ומיוחדת כשהתרכזו רק בה.
בעודה עדיין חושבת שזה חלום, היא התקרבה וניגשה אליו, ובאותו להט הרגע שניהם לא היססו גם להחזיק ידיים בתשוקה. הוא ליטף את לחיה ברוך והיא שמה את ידה על ידו והייתה הראשונה לחייך באושר, וכך עשה גם הוא כמוה, ולרגע שניהם הרגישו שדבר אינו חשוב עוד חוץ מהרגע הזה שהתפללו שימשך לעד.
באותה שנייה הכל קרס.
היא מצאה את עצמה עומדת במרכז חדרה, מול ארון הספרים הגדול והמלא שלה ומרגישה את ידיה הריקות שלפני שנייה בודדה החזיקו בידיו שלו, ובאותו מקום ובאותו הזמן ידעה שזה לא היה חלום, שזה היה יותר מדי אמיתי בשביל להיות שקרי, וברגע הזה ידעה שהיא חייבת לחזור לשם שוב, לפגוש אותו שוב ולממש את אותו ניצוץ שהתלקח והפך ללהבה קטנה שיעודה הוא לגדול עוד ועוד.