שקט ושלווה

אני עזבתי אותו.
אני עזבתי את הבחור היחיד שאי-פעם אוהב.
עזבתי את האדם היחיד שאי-פעם דאג לי, ואם להגיד את האמת, זה לא כאב לי אפילו מעט.
אולי אני עוד בהלם ואני פשוט לא מבינה מה קורה סביבי, ואולי אני פשוט מרגישה הקלה.
הקלה, בגלל שאני יודעת שהוא לא יצטרך לראות את זה, שהוא לא יצטרך לראות אותי.
החודשים הבאים עומדים להיות נוראיים, ואני לא רוצה שהוא יראה אותי במצב הזה.
הוא יכעס עליי, ואז, הוא יכעס עליי אפילו יותר, הוא ירצה לדבר איתי, אבל לא יהיה מוכן לעשות זאת, משום שגאוותו תעצור אותו מלעשות זאת.
הייתה לנו תקופה מדהימה ביחד, קצרה אך חביבה.
פעם עצם העובדה שראיתי אותו, גרמה לליבי לשיר, אך עכשיו, לראות אותו, גרם לליבי לכאוב, כאב כמעט פיזי, כי ידעתי שיום אחד זה יסתיים, יום אחד בקרוב.
פעם הייתי בטוחה שיהיו לנו חיים ארוכים יחד, עכשיו, אני יודעת שלו יהיו חיים ארוכים, ואני אדע שהייתי שלו עד הסוף המר.
הוא לא ידע שמשהו קרה לי עד שיהיה מאוחר מידי, הרבה יותר מידי מאוחר.
אך זה ברור, כי איש לא ירצה להגיד לו כי זו ששברה את ליבו במצב רע.
טוב, אולי הם כן ירצו להגיד, כי הם יחשבו שזה ישמח אותו.
אני כמעט רוצה לקוות, שבעוד מספר חודשים, שכשהוא ישמע מה קרה, ליבו ישבר בשנית.
אבל זו בקשה נוראית, ואני צריכה לקוות כי זה לא ישפיע עליו בכלל, אך זה היה יכול להיות נחמד, שמישהו יבכה מעל גופתי המתקררת, ולאיש חוץ ממנו אין סיבה לבכות עליי.
זאת הייתה עבודה קשה, אך לבסוף סיימתי אותה, הרחקתי את כל מי שהייתי חשובה לו, ועכשיו, עכשיו, אני אוכל למות בשקט ובשלווה.