"אושר גדול!" – פרק 2

ההתאהבות בדניאל היא אחד הדברים המוזרים ביותר שקרו לי, זאת אומרת- זה לחלוטין הגיוני אחרי שהכרתי אותו, אבל הסיבה הבסיסית מצחיקה ומוזרה, אתחיל בסיפור על הילדות, כיתה ג'. תבינו למה הוא קשור כשתקראו אותו.
היה לי פעם חבר ילדות שמו אדם, ושמרנו על קשר עד כיתה ג', ואז הוא כשעבר דירה, למרות שנשאר באותה עיר, ניתקנו קשר. באחת הפעמים שהייתי אצלו בכיתה ג' היה אצלו ילד אחד, חבר מהכיתה, נחשו מה שמו? יפה מאוד, דניאל. תאור שלו? שער שחור עם פוני צידי, לא ארוך ולא קצר, משהו באמצע כלומר עם נפח. לא יודעת איך להסביר… עיניים חומות ורזה למדיי- בקיצור, התאהבתי בו. מאז לא ראיתי אותו, אבל זכרתי את שמו ואותו.
עברו להן השנים, הופ- אני בכיתה ח', בסדנא בחופש הקיץ. ילד אחד שמו דניאל ומחשבה ראשונה שהוא לא בדיוק חתיך, השני, חברו נראה לי מוכר, מאיפה? לקח לי זמן להזכר ולקלוט, שזהו אדם, ידידי מימים רחוקים. וחברו, זה אותו דניאל? אז זהו, שכנראה שכן. מתוך הנחה שזה הוא, התאהבתי, וזה הבסיס, כעיקרון. דיברנו, אבל שאדם חבר ילדות שלי לא סיפרתי, לא יודעת למה. כמובן שעכשיו גם האישיות והכשרון לקוחים בחשבון, ותאמינו לי שיש לו המון: האישיות טובה, ממש טובה, כישרון בציור ומשחק, ובקיצור לידו אני מרגישה נמלה עם כנפיים, ממש מלכת הנמלים, פשוט כי הוא כזה… לא מאמינה שאני משתמשת במילה הזו אבל: מושלם.
לראות אותו שוב במסגרת החוג מילא אותי אושר, אבל פחדתי להראות מעוניינת (עזבו, יש לי דפקט בראש), אז אמרתי לו כזה, "היית גם בסדנא, לא?" והוא הנהן, אמר שכן ושהייתי לו מוכרת ולא הבין מאיפה. חברה שלי טוענת שזיהה שאני משחקת והחזיר לי, אבל היא גם חושבת שמר-מאחורי-מחברת (אסביר בפרק הבא) מאוהב בי, אז אני לא ממש מחשיבה את דעתה. היא חושבת שהייתי צריכה להיות ישרה, פשוט להגיד לו "היי, היי בסדנא, זוכר אותי?" ובזמן הסדנא חשבה שאני צריכה לספר לו שאנחנו סוג-של-מכירים וכבר נפגשנו, אז שוב, דעתה לא נחשבת.
נתראה בפעם הבאה.