בואי נרקוד

הרב אמר להם שלא נהוג להחזיק ידיים,
ושבכלל עדיף לא לגעת עד אחרי החתונה,
אבל הם לא הצליחו לעזוב.
זה ייראה מוזר לרוב האנשים,
אבל להם זה לא אכפת.

–
כשהבריג לה את הטבעת על האצבע בסיבוב,
כאילו היא עוד אום מהמוסך שהוא מבריג על בורג,
התקרב אל האוזן שלה ולחש,
"את יודעת, כסף לא יהיה לנו. אבל את תראי, אנחנו נהיה מאושרים."
"אני יודעת" ענתה לו, "מה עוד אני צריכה כשיש לי אותך?"

בסוף האירוע נכנסו למכונית הישנה שלו,
עכשיו היא עטופה בסרט עטיפה סגול, נראית כמו מתנה ענקית.
הוא נהג בעייפות, העיניים נרדמות לו,
נלחם בהן שלא ייעצמו.

–
כשהתעורר מצא את עצמו בבית חולים.
"הצד שלה ברכב פגע בעמוד", סיפרו לו,
"היא לא תלך יותר אף פעם."

שעות חיכה שתתעורר,
ימים חיכה שתסלח לו,
חיים שלמים ביקש סליחה.

–
היא יושבת על כיסא בפינה של החדר,
בכותונת הלילה הלבנה היא נראית כמו כלה.
בצד השני של החדר הוא נשען על הקיר,
מוציא מסרק קטן מהכיס ומסרק את השיער.

"בואי נרקוד" הוא ניגש אליה,
ובלי לחכות לתשובה תופס ביד ימין שלה ומוביל אותה למרכז החדר.
הוא מצמיד אותה אליו קרוב ככל שאפשר,
היא עוצמת את העיניים ונותנת לו להוביל,
לפי הקצב של המוסיקה.

"אתה טוב" היא מחייכת,
"גם את" הוא צוחק.
הוא ממשיך לסובב אותה סביב עצמה,
מגלגל את כיסא הגלגלים.

המוסיקה מתגברת,
הפטיפון הישן שעל השידה קצת מזייף.
הקומקום שורק על הגז,
הכלב של השכנים נובח,
צפירות של מכוניות נשמעות מהרחוב למטה.

ככה הם רוקדים בסלון טנגו שמתנגן מפטיפון ישן,
כשהיא על כיסא גלגלים.
אם מישהו ייכנס עכשיו, זה בטח ייראה לו מוזר,
אבל להם זה לא אכפת.