אהבה זו לא אגדה פרק 25

פרסמתי פרק קצת יותר מוקדם מהרגיל שי הפרק הקודם היה ממש קצר :/ כן, זה מבאס, אבל הפרק הזה הוא יותר ארוך, והפרק הבא הוא הכי ארוך שיכולתי לעשות אותו. אני ממש מקווה שתאהבו את הפרק הבא, אפילו שלא בדיוק היו לי רעיונות.
וחשבתי על זה שאתם אומרים שיש קצת יותר מדי קיטשיות, אז החלטי לעשות פרקים קצת פחות קיטשיים בעוד איזה שתי פרקים בערך, ככה שלא היה יותר מדי דביקות בין אלכס ואן. אני לא רוצה לגלות יותר מדי, אז אני פשוט יפסיק כאן. עוד פרטים בהמשך.
זה כל מה שיש לי לומר, מקווה שתאהבו :)

קרני שמש חדרו דרך חלון חדרי, והעירו אותי משנתי. מצמצתי מעט ואז התמתחתי, מתעוררת בצורה נעימה משינה ערבה.
עשיתי את ארגוני הבוקר שלי, ופתחתי את הארון, מנסה לחשוב על מה ללבוש. אחרי כמה התלבטויות, החלטי ללבוש חצאית קצרה שמגיעה מעל הברכיים בצע אפרסק וגופייה מתאימה. נעלתי סנדלים יפים, לקחתי את תיק בית הספר וירדתי למטה.
"בוקר טוב." קראתי שירדתי במדרגות והתקדמתי אל עבר המטבח.
"אנבל!" אבא שלי קרא והתקדם אליי. "יום הולדת שמח, ילדה שלי." הוא חייך וחיבק אותי.
"תודה." חייכתי אליו.
סרקתי את שולחן האוכל, וקלטי שמישהו חסר. "הי, איפה ליאורה?"
"היא הייתה צריכה ללכת לסידורים." אבא שלי הסביר ולקח את כוס הקפה שלו מהשולחן, לגם ממנו מעט ואז חזר לשבת.
"בוקר טוב, חנונים." מסרתי להם.
"בוקר." הם החזירו בחוסר עניין והמשיכו לאכול את דגני הבוקר שלהם.
הנדתי בראשי והתקדמתי למטבח, רק בשביל למצוא ספל של שוקו חם שהוכן בקפידה, עם תוספת של קצפת וקקאו מפוזר מלמעלה. שוקו בדיוק בדרך שאני אוהבת. שהרמתי את הספל, גיליתי פתק על השיש, כתוב בכתב עגול ומסודר:' הייתי צריכה לצאת לסידורים, אבל אחזור בקרוב. יום הולדת שמח, אנבל. ליאורה.'
חייכתי לעצמי ולגמתי מהשוקו. חמים, שוקולדי, בדיוק כמו שאני אוהבת. נראה לי שזה הולך להיות יום הולדת שמח ביותר.

"יום הולדת שמח!" מישהו צרח, ואני צעקתי מפחד.
הסתובבתי לראות את אמה ומור מאחורי, מחייכות כמו שתי פסיכיות. שמתי יד על בית החזה שלי ונשפתי לרווחה. "הבהלתם אותי."
"זה מה שרצינו לעשות." מור הודתה.
הנדתי בראשי והוצאתי את הספר לשיעור הבא מהלוקר שלי והכנסתי אותו לתיק.
"זה המטרה ביום הולדת, להבהיל את הנשמה." אמה כרכה את זרועה סביב כתפי.
"תודה שהבהרת לי את זה, חכמולוגית." אמרתי לה בציניות וסגרתי את הרוכסן של התיק.
"אין על מה." היא אמרה בטון מתנשא.
גלגלתי עניים וסגרתי את דלת הלוקר שלי.
"נו, זה היום הולדת שלך! את סוף סוף מבוגרת רשמית!" מור התרגשה וכרכה את זרועה סביב כתפי השנייה.
"מבוגרת. אני רק בת 18, אני עדיין נערה." ביטלתי את דבריה.
"חוקית, את נחשבת כמבוגרת." אמה אמרה.
"כן," מור הסכימה. "את יכולה לעשות מה שבראש שלך, לשתות, להתפרע, לעשות מה שבראש לך. את יודעת, חיים של מבוגרים."
צחקתי והנדתי בראשי. "בסדר, הבנתי את הטיעון שלכן. אבל אני מרגישה כמו נערה, מה נעשה. ודרך אגב, אני לא שותה." הבהרתי להן.
"אבל חוקית את יכולה! אני צריכה לחכות עוד חודשיים." אמה נשפה במורת רוח.
"אל תדאגי, שהיה לך יום הולדת, אני אדאג להבהיל לך את הנשמה." הבטחתי לה.
"תודה רבה." היא אמרה בפרצוף חמוץ.
"תגידו, אתם הולכים להוריד את הטלפיים שלכן ממני?" שאלתי והצבעתי באגודליי על זרועותיהן של חברותי שחבקו את כתפי.
"סליחה." הם התנצלו ביחד והורידו את זרועותיהן מכתפי.
"טוב, זזתי לכיתה." מור אמרה. "המורה ללשון לא יכולה לעמוד בזה שאני נכנסת בצלצול." ובמילים אלה היא הסתלקה.
אני ואמה התהלכנו במסדרון אל עבר שיעור היסטוריה.
"את דיברת איתו?" שאלתי.
"עם מי?"
"ירון."
אמה נעצרה בבת אחת. "אני… ניסיתי."
"ו..?"
"לא יכולתי להביט לו בעניים. זה פשוט… לא נראה לי הגיוני. כאילו, שלוש שנים שלמות הוא פשוט שיקר לי! את קולטת?"
"אני לא אומרת שהוא שיקר לך. הוא באמת אהב אותך. אבל בסוף… בסוף זה לא תמיד כמו שתכננת."סידרתי את הכתפייה של תיקי על כתפי והבטי בענייה של אמה.
"אבל הוא התנצל." אמה הוסיפה. "הוא אמר שהוא באמת אוהב אותי, וזאת הייתה מעידה חד פעמית… אבל אני לא יכולה להאמין לו." היא הרימה את מבטה אלי. "אבל אני עדיין אוהבת אותו."
"אמה.." חיבקתי אותה בתמיכה. "הכל היה בסדר בסוף, את תראי."
"תודה." היא התנתקה מהחיבוק וחייכה חיוך קטן. היא הביטה מעבר לכתפי ואז הביטה בהמשך המסדרון מאחוריה. "טוב, אני אלך. שחכתי משהו בלוקר שלי, כבר חוזרת!" היא חייכה וברחה.
היא פשוט שיקרה, כי היא הלכה בכיוון ההפוך לגמרי מכיוון הלוקר שלה.
משכתי בכתפיי והתכוונתי להסתובב, אבל פתאום הרגשתי מגע חמים במותני, ולחישה באוזני. "את נראת יפה."
חייכתי והסתובבתי, פוגשת בעניים ירוקות ומוכרות. "אלכס."
"אן." הוא נקב שמי. "יפה כמו תמיד." הוא העביר יד בשיערי ונישק אותי ברכות על שפתיי. "למה את לבושה כל כך חגיגי היום?"
"יש ימים שאתה כל כך שמח שבא לך להתלבש שונה קצת, אתה לא חושב?"
"כמו מה למשל?" הוא שאל.
"יום הולדת, למשל?" אמרתי כמובן מאליו.
"זה יום ההולדת שלך?" עניו נפערו.
הנהנתי.
"למה לא אמרת לי מראש? הייתי מביא לך משהו!"
"דייט איתך מספיק, תאמין לי." הרגעתי אותו.
"דייט?"הוא שאלונראה מבולבל.
חיוכי ירד. "אל תגיד לי ששכחת!"
הוא צחק. "תירגעי, צוחקים איתך."
נשפתי בהקלה והכיתי בחזה שלו. "מטומטם."
"דבילית." הוא צחק ורכן קדימה, מנשק את שפתיי. "טוב, אני חייב לטוס לכיתה." הוא אמר שהתנתק מהנשיקה.
"ביי." אמרתי בחיוך ונישקתי אותו נשיקה חטופה.
הוא חייך והלך לכיתה.

"פודרה." אמה דרשה.
מור הגישה לה את הפודרה.
"עיפרון."
מור הגישה לה את העיפרון.
"שפתון."
מור הגישה לה את השפתון.
"נו גמרתם כבר עם הסצנה של הניתוח?" התולננתי.
"לא." אמה ענתה ומרחה את השפתון על שפתיי. "עכשיו גמרנו."
היא התרחקה ממני ובחנה אותי ביחד עם מור.
"אממ…" היא המהמה.
"אממ…" מור המהמה גם.
"מה?" שאלתי והבטי הלוך ושוב בין שתיהן.
"זה קצת…" אמה אמרה למור.
"כן, זה באמת קצת…" מור הסכימה.
"זה מה? מה לא בסדר?" התחלתי להילחץ.
"תירגעי, סתם מנסים להלחיץ אותך." מור צחקה. "את מושלמת."
הבטי במראה וניסיתי לגלות משהו לא בסדר, רק ליתר ביטחון. "מה השעה?"
"עשרים לשלוש-עשרה." אמה התלוצצה.
"נו, די, תהיו רציניות!" התלוננתי.
"הוא לא יאחר, תירגעי." אמה הרגיעה אותי.
נשפתי במורת רוח. "אני פשוט לחוצה. מה אם זה היה נורא? מה אם זה דייט גרוע? מה אם-"
"תירגעי, הכל היה בסדר." מור ליטפה את כתפי בעידוד.
הבטי בה. "מבטיחה?"
"מבטיחה." היא חייכה.
"איך היה הדייט הראשון שלך עם סאם? מה באמת הרגשת?" שאלתי.
"הוא היה רומנטי, חמוד, מצחיק… וגם…" היא הביטה באמה ובי. "רוצות לראות משהו?"
אני והיא הנהנו.
מור הוציאה משהו נוצץ מכיסה והראתה לנו אותו. "הוא הביא לי צמיד מזהב אמיתי! אתן קולטות?" היא התרגשה.
"אה, נו ברור." משכתי בכתפי.
"מה זאת אומרת?" מור כיווצה את גבותיה.
"אמא שלו עובדת בחנות תכשיטים ממש יוקרתית, וכל חודש היא מקבלת עודפים, או איזה תכשיט ששכב יותר מדי בחנות ולא נמכר."
"והוא אמר לי שהוא קנה את זה מהכסף שלו! חתיכת שקרן!" היא קראה, ואני ואמה צחקנו.
דפיקה נשמעה בדלת. "אנבל?"
"כן?" שאלתי.
הדלת נפתחה, וראשה של ליאורה הציץ פנימה. "יש מישהו שמחכה לך למטה."
הבטי בחברותי בלחץ, והן חייכו בעידוד.
קמתי מהכיסא שהונח מול המראה ונשמתי עמוק. יצאתי מהחדר וירדתי במדרגות. זה די הזכיר לי סצנה מאחד הסרטים הקיטשיים האלה, שהבחורה יורדת במדרגות ובן זוגה מחכה לה בקצה, לוקח את ידה וביחד הם הולכים לאיפה שהם לא צריכים ללכת.
בזמן שירדתי במדרגות, הסתכלתי על אלכס שדיבר עם אבא שלי וזר פרחים בידו. הוא לבש חולצה אלגנטית וז'קט עור נחמד, וג'ינס כהה. השיער שלו היה פרוע כמו תמיד, ועניו הירוקות נפערו שראה אותי.
"אן." הוא אמר והושיט לי את זר הפרחים.
"איזה מתוק. תודה." חייכתי.
אבא שלי כחכחך בגרונו. "אדוני הצעיר. אני רוצה אותה בבית בעשר, האם זה ברור?"
"כן, אדוני." אלכס הסכים.
"בלי שטויות." אבא שלי המשיך. "שהיה לך ברור, אם אתה פוגע בה, אני פוגע בך. מובן?"
"אבא!" התלוננתי.
אלכס חייך. "לא, זה בסדר." הוא פנה אל אבא שלי. "אל תדאג, אני דואג לה יותר ממני." הוא כרך את ידו סביב מותני.
"טוב לדעת. אבל אתה עדין על הכוונת שלי." הוא הזהיר אותו, ובמילים אלה הוא התקדם אל עבר הסלון, מכתנן לצפות במשחק הכדורגל שהוא פספס שבוע שעבר.
"אבא שלך נחמד." אלכס אמר.
"תודה. גם ההורים שלך לא רעים."
"ואת לא רעה בעצמך." הוא נשק ללחי.
"אם כבר דיברנו על הורים," הזכרתי והוצאתי פרח אחד מהזר שאלכס הביא לי, ורעיון צץ במוחי. רעיון לא כל כך טוב, אבל הרגשתי שזה היה נכון. "אני רוצה שתכיר מישהי."