יומני ערפד פרק 4

—-פרק 4—-

•דימון•

״היי דיימון״ צחקה קטרין ״היתגעגעת אלי?״ שאלה וצחקה שוב. ״קטרין? את חיה?״ הייתי המום.
״אף פעם לא מתתי״. ״אחרי כול הזמן הזה את לא טרחת פעם אחת לחפש אותי? את לא יודעת כמה אני חיפשתי אותך? כמה בכיתי כשחשבתי שמתת ואת ככה עושה לי? תוקעת לי יתד מעץ בגב?״ כעסתי עליה
חשבתי שהיא אהבה אותי אבל מסתבר שלא. ״ומה איתך? הולך אחרי סטפן לכול מקום.. פוגש בחורה אחרת במקומי שדרך אגב, נראת בדיוק כמוני..איך אתה בדיוק המושלם פה?״ לא יכולתי להאמין שזה קורה.. קטרין חיה! ״את עקבת אחרי? ראית אותי וריגלת אחרי?״ עכשיו כבר באמת כעסתי. ״את כלבה! אני חיפשתי אותך במשך כל הזמן הזה ופתאום את מופיעה אחרי 500 שנה ואומרת היי?! אני מצטער על הרגע שהכרתי אותך בכלל חתיכת כלבה מוצצת דם שכמוך!״ הרגשתי שבא לי להרוג. הרגשתי את הפנים שלי משתנים לפנים של רוצח. מילה אחת התנוססה לי בראש. ״מוות״.

•סטפן•

התעוררתי למשמע צעקות מהסלון. כשהגעתי לשם ראיתי את דיימון צועק על אלנה.
״דיימון! שלא תעז לגעת באלנה! אני מזהיר אותך!״ ׳אם הוא יגע באלנה אני יהרוג אותו׳ חשבתי בליבי.
״לא סטפן, זאת לא אלנה..״ קטע דיימון את חוט המחשבה שלי ״תגיד שלום לקטרין השטן״.
הסתכלתי על הדמות שנראת כמו אלנה ״היי סטפן.. זוכר אותי? התגעגעתי אליך. אני מקווה שלא שכחת את החברה שלך נכון?״ שאלה קטרין בקול נלעג. נגעלתי ממנה. ״את לא החברה שלי! אני לא מכיר אותך בכלל.
מהרגע שזייפת את מותך אני כבר לא מכיר אותך, את לא החברה שלי, לא האקסית שלי. אני אפילו נגעל מלהסתכל עליך.״ שנאתי אותה. ״לכי. תברחי כמו שאת תמיד עושה.״ כעסתי עליה יותר ממה שיכולתי להגדיר במילים. ״אה ודרך אגב.. מה שלום אלנה? שאני יעשה לה ביקור בית להציג את עצמי?״ שאלה בקול לועג.
״את לא תעזי להתקרב אליה!״ צעקתי עליה. לא משנה מה אעשה אני אגן על אלנה בכול מחיר.
״וואו, סטפן סלווטור, באמת השתפרת! הטון דיבור שלך כשאתה מאיים נשמע מאוד אמיתי אבל אני חושבת שאף אחד מכם לא יוכל באמת להזיז לי. אני הוזנתי מדם של בני אדם עוד מלפני 650 שנים. אני יותר חזקה משניכם ביחד. אבל אם אתם מתעקשים.. אפשר לבדוק את זה.״ הייתה שתיקה. ואז דיימון היה חייב להגיד
״אפשר אפילו להיתערב: אם את מנצחת- תעשי ביקור בית לגברת גילברט אבל אם אנחנו מנצחים אז את מגורשת בלי להיפגש איתנו, לרגל אחרינו או להיות באותו מקום שאנחנו נמצאים- לנצח!״ . קטרין נראתה מרוצה. ״דיל״ היא אמרה.

•אלנה•

״״גרמי, הלכתי לישון״ קראתי ״אוקי״ ענה לי קולו של גרמי מחדרו למעלה ״לילה טוב״. כשבאתי לכבות את האור הייתה דפיקה על הדלת. ״רגע!״ קראתי. כשפתחתי לא האמנתי..הייתה שם כפילה זהה לי.
נבהלתי. הלב שלי דפק מהר. שאלתי את עצמי אם כדאי לי ללכת להעיר את גרמי אך בסוף החלטתי שהקרב צריך להיות שלי ״פה זה הבית של אלנה גילברט?״ הינהנתי.
״אפשר להיכנס?״ שאלה. ״קודם תגידי לי מי את ומה את רוצה.״ קיוויתי להרוויח יותר זמן.אבל נוכחתי לדעת שזמן הוא דבר מוגבל. ״אני אספר לך אם תכניסי אותי״ לא בטחתי בה. ״מה את רוצה ממני? חוץ מזה שאני צריכה להכניס אותך לבית שלי.״ היא צחקה ״את כל כך כמוני! לא פלא שסטפן מנסה להגן עליך ככה. אחת כמוני קשה לשכוח״ ׳מי לעזעזל האישה הזאת..׳ פחדתי לשאול אם היא ערפדית. אני לא בדיוק בקיאה בכול הנושא של הערפדים ועדיף לי אם לא אעלה את הנושא.. ״את מתכוונת להשאיר אותי פה בחוץ עוד הרבה זמן? לא למדת מה זה נימוסים?״ קיוויתי כבר שמישהוא יבוא. דימון, סטפן, מישהוא.. אבל אף אחד לא בא.
״נעשה את זה רק שנינו.. מחר כשאחי ילך לבית ספר אז נדבר״ היא צחקה ״אוקי, איך שאת רוצה. בתנאים שלך..אבל שלא תקבלי פתאום רגלים קרות ותפחדי ופתאום לא תסכימי. כי אצלי דיל זה דיל.״ חייכה ונעלמה.

כשקמתי בבוקר מוקדם ידעתי שזהו זה. אבל קודם אני צריכה עצה מסטפן. נסעתי עם האוטו שלי אליהם.
דפקתי בדלת. אף אחד לא ענה. ״סטפן?״ קראתי. ״דימון? אתם שם?״ אך עדיין אף אחד לא ענה.
נכנסתי. החדר היה חשוך אז הדלקתי את האור. לסטפן ולדימון היו נעוצים בבטן יתדות עץ גדולים. שניהם נראו חיוורים. ״סטפן קראתי. הוא בקושי הצליח לענות. ״זאת את אלנה?״ הינהנתי. דיימון היה נראה במצב הרבה יותר טוב ממנו. ״אודה לך מאוד עם תשחררי אותנו מהמקלות האלה שתקועות לנו בבטן. תודה!״ אמר דיימון.
התיישבתי לייד דימון ״זה קצת יכאב״ אמרתי ״רק תעשי את זה וזהו!״ הינהנתי. ספרתי עד שלוש בלב ובשלוש הוצאתי את המקל. ״אח!״ הוא אמר ״את דפוקה? זה כואב!״ ״תפסיק להתבכיין. איפה התודה שלי?״ שאלתי
בחיוך. ״אם אני אגיד לך תודה זה יעזור במשהו? משפט לחיים אסור לסמוך על ערפדים- כמוני״ אמר בחיוך לועג. מיהרתי אל סטפן וישבתי לצידו. ״סטפן?״ הוא לא ענה ״סטפן אתה שומע אותי?״. הוא לאט לאט פקח עיניים. ״אלנה? אין לי עוד הרבה זמן לחיות..״ ״אל תדאג״ אמרתי ״אני יעזור לך. אבל אני לא אשקר.. זה הולך לכאוב.״ ושוב ספרתי בלב עד שלוש ובשלוש הוצאתי את היתד שהיה תקוע עמוק בביטנו של סטפן. הוא התנשם בכאב אך לא צרח כמו דימון. ״מה אני היחיד שיצאתי כמו בחורה? לא יכולת להגיד אי קטנטן? בשבילי?״ סטפן חשב לרגע.. ״איה״ אמר. גיחכתי. ״זה הרבה יותר טוב רק שזה לא נשמע כל כך אמיתי..״
״דיימון אתה כזה ילדותי.״ דיימון חייך. ״זאת מחמאה?״ שקלתי לרגע את תשובתי ״אני חושבת שלא..״
״כדאי שתיזהרי במה שאת אומרת.. אני יכול להפוך פתאום לזאב הגדול והרע מכיפה אדומה.. רק שבואי נודע שהזאב שניצב מולך הוא חתיך״ גיחכתי ״אוי תסתום כבר דיימון.״ השתקתי אותו והוא נתן רק מבט נעלב.
״האמת שבאתי אליכם בקשר לדבר אחר.. אתמול בערב אישה אחת היגיעה אלי. היא הייתה ממש דומה לי במראה. היא לא אמרה לי איך קוראים לה אבל היא לחצה עליי כל הזמן להכניס אותה. יש לכם מושג מי היא?״
שניהם הסתכלו עליי ואמרו פה אחד ״קטרין.״ ״קטרין החברה?״ סטפן ענה ״קטרין היא דמות מהעבר שלי ושל דיימון. תאמיני לי לא כדאי לך להכניס אותה לביתך. ברגע שתעשי את זה כל הזמן היא תוכל להיכנס לבית שלך. מבינה, ברגע שאת מכניסה לביתך ערפד זה כמו חותמת אצלו, כמו מן צו כזה שנותן לו להיכנס אליך לבית גם אם את לא רוצה את זה. מזמינים לבית ערפד אחד והוא יכול להיכנס כל הזמן.״
״אבל..אני הבטחתי לקטרין שהיום בבוקר אנחנו נדבר.״ דיימון קפץ ״לא יכולת לבצע דבר יותר מטומטם מזה! קטרין מתוחכמת. וואי כמה אתם שניכם שונות..״ סטפן הגן עליי ״דימון, היא לא ידעה מול מי היא מתמודדת.. קטרין כמו שאמרת היא ערפדית מתוחכמת. היא תמיד חושבת צעד קדימה לפני שהיא עושה מעשה.״
שמחתי שיש לי את סטפן. ״אוקי, אוקי הבנתי. סליחה אלנה על שתקפתי אותך. זה היה לא מנומס. אבל כמו שאת יודעת לא מנומס זהו שמי האמצעי. רק תגידי לא מנומס ואני שם.״ דיימון היה המצחיק מבין שני האחים, בזה אין כל ספק. ״אנחנו נבוא איתך לפגישה עם השטן.״ אמר דיימון וחייך את חיוכו המסנוור. ׳עם החיוך הזה אי אפשר להתווכח׳ חשבתי ״אוקי. אבל רק להגנה.״ סטפן הנהן ואחר כך אמר ״לא אתן לשום דבר לפגוע בך.״ ושאלתי אני ״אבל מה איתך? אתה תהיה בסדר?״ ״אוי באמת! תפסיקו כבר שניכם. אני מרגיש כיאילו אני בסרט רומנטי. אלנה אנחנו ערפדים! אררר..״ והוא עשה תנועות בידיים של קריעת איברים ״אנחנו כבר מוגנים אבל אלנה האנושית, בלי להעליב- חלשה כמו עלה.״ גיחכתי ״תודה על ה״מחמאה״ דיימון״ ״שמח לעזור בכול מצב, מותק.״ אמר וחייך. ״טוב בואו נלך לביתך אלנה ונבדוק מה קטרין רוצה לעשות.״ אמר סטפן וכולנו יצאנו אחריו.

•סטפן•

הגענו לביתה של אלנה. אלנה פתחה את הדלת. גרמי ככל הנראה הלך לבית ספר. ״אתם יכולים להיכנס״ אמרה אלנה לי ולדימון.הבית היה שקט אך לפתע שמענו צעדים. ״אלנה תהי מאחורי. לא אתן לשום דבר לפגוע בך.״ היא הנהנה והלכה מאוחרי.שמענו צעדי עקבים מתקרבים אלינו. הייתה זו קטרין. ״איך היא נכנסה?״ לחשה אלנה באוזני. ״אני לא יודע..אלא אם גרמי הכניס אותה. אולי הוא חשב שזאת את. אם גרמי עדיין בבית המצב יהיה מסוכן בשבילו.״״היי אלנה. יש לך בית דיי קטן. לא הטעם שלי.. ואני רואה גם שהבאת גיבוי. למרות שאני לא בדיוק יודעת איך הם יכולים לעזור לך אחרי לילה שלם שרוקנתי להם את הדם ונעצתי בהם יתדות מעץ..״ היא חייכה את חיוכה המרושע. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה על איך לגרום לקטרין לעזוב את אלנה. אך כל הרעיונות שלי בסופו של דבר נפסלו. ״קטרין״ התחלתי להגיד ״אלנה לא עשתה לך דבר. למה לך לרדוף אחריה?״ קטרין צחקה.״היא אנושית. הדם שלה יכול לעזור לי.. חוץ מזה זה הכי כיף לפתוח מלחמה כשיש בצד תמריץ.״ צחקה שוב.התחלתי להרגיש את הדם שלי רותח. ״לא אתן לך לפגוע בה!״ עכשיו היה תורו של דיימון לדבר ״קטרין, תחשבי קצת..לא עדיף לך למשוך את הזמן איתה. בסוף היא בטוח תהיה שלך..״ ׳מה דימון עושה? הוא בסוף יגרום למותה של אלנה׳. ״אני חושבת שאתה צודק דיימון. בסופו של דבר אני אהרוג אותה. ואין שום דרך לעצור אותי. אבל בשביל שיהיה מעניין ניתן לך תמריץ.. אני אהרוג את כל מי שאת מכירה עד שתהי מוכנה לעמוד נגדי לבד. נתחיל עם אחיך הקטן.״ ונעלמה.״תודה לך דיימון! אחלה רעיון הבאת לה.״ דימון חייך ״תרגע סטפן, במקרה כזה יש רק דבר אחד לעשות.. ״ אמר דימון וחשף את שיני הערפד שלו ״מה אתה עושה?״ התנפלתי עליו ״אנחנו לא יכולים לעשות לה את זה! היא עוד תוכל להרוג את אח שלה או חצי מהתושבים! אנחנו לא יודעים בדיוק כמה חזקה הצימאה שלה לדם תהיה.״ ״אז אנחנו נבדוק!״ צעק דיימון ״היא תוכל להיות כמונו!״ שאג דיימון . גוננתי על אלנה ״דיימון, תכניס בבקשה את שיני הערפד שלך״. דיימון חייך והכניס אותם. ״טוב אלנה.. בעוד מספר דקות אם לא עכשיו אחיך האהוב ימות. אלא אם את עכשיו תלכי להתמודד עם גורלך-לבד. רק תחליטי מהר כי השעון מתקתק. ורק תהי בטוחה שהוא לא ימות מוות קל. קטרין אוהבת לענות את האנשים עד שהם מתים ואז רק למצוץ את דמם..מזכיר לי אותי בזמנים הטובים״ אמר דיימון בחיוך זדוני. ״טוב אני הולכת. אל תנסה לעצור אותי״ אמרה אלנה והלכה לכיוון הדלת. ״אני? לעצור אותך? חחחח בחיים לא!״ אמר דיימון. ״אלנה. את לא יכולה ללכת לשם בעצמך! בבקשה, תישארי כאן וננסה למצוא פיתרון.״ אמרתי מחפש פיתרון בראשי. ״סטפן, עשיתי את החלטה שלי כבר. אני הולכת.״ אמרה וסגרה את דלת הבית.
עברה כבר שעה ואלנה לא חזרה. התקשרתי לטלפון שלה והיא לא עונה. התחלתי לדאוג.
״דיימון אנחנו חייבים ללכת אחריה. אני חושב שמשהו קרה לה.״ אמרתי בדאגה.
״תפסיק להיות כזה מגונן! אני בטוח שהיא בסדר״ אמר דיימון ״חוץ מזה אלנה יכולה לדאוג לעצמה״.
״אני לא יודע מה איתך אבל אני הולך..״ אמרתי ורצתי לכיוון הבית שלנו. ׳קטרין בטוח תבחר את הבית שלנו. זה המקום היחידי שהיא יכולה להיכנס ולצאת בחופשיות.״ ואז הצבתי בפני דימון שני אפשרויות ״או שאתה הולך איתי להציל את אלנה או שאתה בוחר להישאר פה.״ דיימון ללא כל היסוס בחר להישאר פה. ״אוקי. רק תזכור שזאת הייתה הבחירה שלך.״ הוא הנהן ואני יצאתי.
רצתי הכי מהר שיכולתי. ׳אני מקווה שלא איחרתי׳ חשבתי בליבי והצטערתי שאני לא הלכתי אחריה קודם. ראיתי את ביתי מרחוק. הכול היה כל כך שקט. אפילו לא ציוץ ציפורים. הגעתי לבית ופתחתי את הדלת.
״אלנה!״ צעקתי אך אף אחד לא ענה. החדר היה חשוך. לא היה אכפת לי אם זאת מלכודת. העיקר להחזיר את אלנה בשלום. הלכתי לחדר האורחים וראיתי בלאגן שלם. כיסאות נהרסו, הכריות נקרעו ונוצות התעופפו לכול עבר, שולחנות הפוכים,ספרים ומחברות נתלשו וכתמי דם נמרחו על הרצפה.נלחצתי. ׳אני חייב למצוא אותה׳ חשבתי. התחלתי לחשוב שזהו זה. אך ראיתי בפינת החדר יד שמוטה. התקרבתי. זאת הייתה אלנה. העיניים שלה עצומות, הפנים שלה חיוורות, כל הגוף שלה היה מכוסה בפצעים ושריטות, מלא דם היה לה על הגוף והיא בקושי נשמה.הרגשתי שהדם רותח אצלי בגוף. צילצלתי לדימון והוא בא מייד. ׳מה קרה סט..״ ולא הצליח להשלים את המשפט. הוא היה מבוהל בדיוק כמוני. אחרי כמה שניות אמר ״סטפן, חייבים לעזור לה״. ״זאת לא אופציה״ אמרתי ״אני לא הופך אותה לאחת משלנו״ ״אם אתה לא אז אני כן. גם אני בדיוק כמוך לא רוצה שהיא תמות.״ הופתעתי ״למה? מה שונה בה מאשר אישה אנושית אחרת?״
״ סיבות אישיות..״ אמר בהיסוס ״אתה מחבב אותה?״ שאלתי מופתע ״ממש לא! היא ממש לא הטעם שלי.״ אמר דיימון אך פרצופו העיד משהו אחר. דימון לקח בקבוק ומילא אותו בדם של עצמו והשקה את אלנה.
״זה אמור לעבוד..״ אמר והתרכז בעבודתו. כל מה שאני הייתי צריך לעשות זה להתפלל ולקוות שהיא תתעורר.עצמתי עיניים והתפללתי. לפתע שמעתי את דימון צועק בהקלה ״אלנה!״ כשפתחתי עיניים ראיתי אותה מתבוננת בי מחייכת.