חייבת לברוח- 1. הסיוט שהתחיל את הכול.

השולחן הארוך היה גדוש בכל טוב.
כל מה שאהבתי או שיכלתי לחשוב עליו נמצא על השולחן ההוא, הכיסא הגבוה שעמד בראש השולחן הוזז ועליו התיישב איש שחור שיער עם עיניים ממוקדות רק בי.
"אבא." אמרתי את המילה שחשבתי עליה בכל רגע בימי חיי.
"לידי," אמר אבי את הכינוי האהוב עליי \"את לא רוצה להנות מארוחת הערב?\"
"תגיע לעניין." אמרתי וגלגלתי את עיניי.
כמו בכל ערב אבי נהג לעשות ארוחה גדולה שמוקדשת לי, משום שאני בתו היחידה. הבת שאמורה לרשת את כל כספי המשפחה ואת כל השטחים, אני לא רציתי בכך הדבר היחיד שאהבתי היה להתרוצץ ברחבי הגן הגדול יחד עם ליאון אבל אבא לא הרשה לי לצאת החוצה מאז שמלאו לי גיל 13.
"את צריכה למות!" סינן אבא.
המשפט הקפיץ אותי, עיניו של אבי הפכו מכחולות טהורות לצהובות כעיני חתול, מתוך גבו פרצו כנפי עטלף ועל ראשו הופיעו קרני שטן, צבע עורו הפך לאדום.
"אבא?" שאלתי חרישית.

התעוררתי בבת אחת מהסיוט הנוראי.

הוא פוקד אותי מדי לילה בשנתי אבל לאחר שניסיתי לשתף את אבא בסיוט הוא דחה את המחשבה שזה יכול להיות אמיתי והסתלק מהחדר.

ליאון, נער החווה, האמין לי.

"אבא שלך?" הוא שאל אז בפליאה "מר ברונט?"

הנהנתי אליו בתשובה, יכלנו להמשיך ולדבר עוד שעות אם אחת המשרתות לא הייתה מפריעה ואומרת: "העלמה לין, אביך מחפש אותך כבר שעות!"

אבל אני חשדתי שהסיוט עלול להיות אמיתי.