חצי רגל באדמה – פרק 54
הרגשתי ממש רע.
ולא היה לזה שום קשר לעובדה שכמעט מתי ולרגע ראיתי מול עיניי את האדס מחייך חיוך נבזי.
בלעתי רוק בכאב ונאנקתי לרגע. אבל הנקטר עבד כמעט לחלוטין.
"זה רעיון מטופש" אמרתי כשהבטנו בו מתרחק.
פרסי הנהן. "אני מבין. מצד שני.. אנחנו מסתכנים גם אם הוא נשאר איתנו".
נשכתי את שפתיי. לא רציתי שמשהו יתקוף את תומאס ואני ארגיש ממש נורא, שוב. מצד שני, נראה שגאיה מחבבת אותו, לא היה נראה לי שמפלצות יטרידו אותו.
"לאן מפה?" שאלתי
פרסי הביט בדוכן הקרוב וקנה מפה. "יש לא רחוק מכאן מקום להשכרת מכוניות" הוא אמר אחרי התבוננות ארוכה במפה
"אין לנו כסף בשביל לשכור מכונית" הערתי
פרסי לא נראה מרוצה מהתשובה אבל אמר: "אז נצטרך "להשאיל" אחת"
לא האמנתי שפרסי יהיה מסוגל לגנוב מכונית. הוא אמר שזה לא נורא כל כך כי הוא השאיר דרכמת זהב על הדלפק אז זה בסדר. אבל עדיין, זה לא היה נעים לנסוע במכונית ב.מ.וו. עם גג נפתח ולדעת שאני לא יושבת שם ביושר.
הרוח הצליפה בפנינו כשנסענו במהירות ועקפנו כמה מכונית. בכל הזמן הנחתי את ראשי על כף ידי ותהיתי מה תומאס עושה, אם הוא בסדר. ואז פניתי לחשוב על לוקאס.
ידעתי שלא יהיה קל כל כך להפר שבוע של סטיקס.
"אנחנו קרובים?" שאלתי
פרסי הניד בראשו. "יש לנו נסיעה של כמעט יום וחצי".
נאנחתי והבטתי בכבישים שעברנו. במשך שש שעות לא התלוננתי, יאמר לזכותי, אבל אחר כך פשוט התחרפנתי.
"הגענו כבר?" שאלתי
"לא" פרסי אמר
אחרי כמה דקות שאלתי, "הגענו?"
"לא" פרסי השיב בסבלנות
"ועכשיו?"
"לא"
"ובכל זאת?"
"אמה…" פרסי התחיל לאבד את הסבלנות
"אני רק שואלת.." מלמלתי כשחלפנו בעוד צומת.
נסענו, ונסענו, ונסענו, ונסענו. הכבישים נראו אותו הדבר ולא התעניינתי בכל הדברים שפרסי העיר בדרך. פשוט המשכתי לבהות במקומות שעברנו בהם.
"בחיים לא נגיע" אמרתי אחרי עוד שבע שעות מפרכות.
"האמת שאת טועה" פרסי אמר, "ברוכה הבאה לניו- מקסיקו"
"ניו מקסיקו" מלמלתי, "נהדר"
"אנחנו נעצור כאן ללילה" פרסי אמר והביט בשמיים שכבר התכהו מזמן.
חיפשנו מלון במשך עוד כמה שעות עד שמצאנו אכסניה קטנה להעביר בה את הלילה. זה לא היה הרבה אבל בכל זאת..
"נראה לך שתומאס בסדר?" שאלתי, "כלומר, בזמן שאנחנו עברנו כמעט חצי דרך.. הוא בטח עדיין מסתובב ליד הבית של משפחת סימפסון"
פרסי צחק לרגע ואז, כשראה את מבט פניי, נעצר. "הוא יהיה בסדר" הוא אמר בשקט, "הוא לא כל כך דומה לבני אתנה האחרים. הוא…"
"פחות גאוותן?" שאלתי, "הוא גם לא ממש מציק רוב הזמן"
"הוא גם מודה בטעויות שלו" פרסי הנהן, "הילד באמת שונה מהשאר"
הבטתי בחדר הקטן שקיבלנו: חדר עשוי קירות עץ, רהיטים מדוללים ושתי מיטות עם סדינים, כריות ושמיכות נוחות.
נשכבתי על המיטה ופיהקתי.
"מחר…" פרסי אמר בפיהוק גם הוא, "יהיו לנו עוד שלוש-עשרה שעות של נסיעה, בערך. ואז גם נצטרך למצוא את הכניסה לשאול ו – "
"פרסי" אמרתי בשקט והתהפכתי במיטה שלי, "תסביר פרטים מחר, בסדר?"
הוא הנהן.
"לילה טוב" מלמלתי
לא שמעתי את התשובה של פרסי. נרדמתי ברגע שעצמתי את עיניי.
תגובות (0)