" i'm beautiful in every single way"… – פרק 34

נ.מ אורפז-
פקחתי את העיניים בקושי והבטתי בשעון של הפלאפון שלי כדי לראות מה השעה, השעה הייתה רבע לחמש. קמתי מהמיטה ברגליים כושלות אל עבר דלת הכניסה, שיפשפתי את עיניי כדי לראות יותר טוב כשהחושך שרר בבית.
הנחתי את שתיי כפות ידיי על הדלת ונעמדתי על קצות האצבעות, הבטתי דרך העינית שבדלת, מצמצתי בעיניי וראיתי את שי מבעד לדלת.
מה הוא עושה פה? ועוד בשעה כזאת?!
"שי…? מה, מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו ותוך כדי שיפשפתי את עיניי, כדי לוודא שאני לא מדמיינת. העיניים שלו היו אדומות, המבט שלו היה עצוב.
הוא לא אמר כלום פשוט הניח את ידיו סביב מותניי ואת ראשו על כתפי וחיבק אותי.
כבר הבנתי שהוא לא במצב שלדבר, אז הנחתי את ידיי סביב צווארו וחיבקתי אותו בחזרה.
"בוא לחדר." לחשתי לו לאחר כמה דקות שרק עמדנו והתחבקנו שם.
לקחתי את ידו ומשכתי אותו אחריי אל החדר. אני מכירה אותו שנים, זה שי שלי, מעטים הפעמים שראיתי אותו ככה.
הוא התיישב על המיטה והוריד חולצה ואת הנעליים ולאחר מכן נשכב על גבו שראשו מונח תחת אחת מידיו.
נשכבתי על הבטן לידו, הנחתי את ראשי על הכרית קרוב לראשו וסובבתי אותו אליי.
נישקתי את שפתיו ברכות וליטפתי את הלחי שלו.
"אתה רוצה לדבר?" שאלתי אותו בשקט. הוא הניד את ראשו לשלילה לאט ובעייפות.
אני מכירה אותו כמו את כף היד שלי, אני יודעת שקרה משהו. אני מאמינה שכשהוא ירגע הוא ידבר איתי.
הנחתי את ראשי על החזה שלו וחיבקתי אותו עם יד שמאל שלי. הוא קירב אותי אליו יותר ונשק לראשי.

נ.מ נועה-
"הראש…" מלמלתי בכאב. לפתע הרגשתי מישהו מחזיק בעיניי ומכוון לאישון שלי פנס קטן, וכך גם בעין השנייה.
"איפה אני?" שאלתי ונסיתי לזהות את החדר, הוא היה לבן מידיי, העיניים שלי הסתנוורו.
"את בבית חולים, הובהלת לפה לאחר שהתעלפת, את צרכת יותר מידיי שתייה." האחות שבדקה אותי אמרה לי תוך כדי שהיא מתעסקת עם המכונה שהייתה מצד המיטה.
"שיט." מלמלתי וכיסיתי את פניי. כול אירועי אתמול חזרו אליי בבת אחת.
היום השחור בחיי.
"איך את מרגישה?" היא שאלה אותי והרימה את המבט שלה מהקלסר שבו רשמה.
"כואבת לי הבטן, מתפוצץ לי הראש ובא לי למות…" אמרתי לה ומלמלתי את החלק האחרון.
"התרופה תתחיל להשפיע עוד מעט, זה יקל לך על הכאבים." היא אמרה לי עם חיוך.
"אימא שלי פה?" שאלתי אותה ובלעתי רוק.
"הודענו לה, היא בדרך לכאן," היא אמרה לי והכניסה את שתיי הידיים לכיסים של החלוק.
"אם את תצטרכי משהו, כול מקרה חירום תלחצי על הכפתור האדום." היא חייכה אליי ויצאה מהחדר.
הורדתי ממני את השמיכה וקמתי ממצב שכיבה לישיבה. סחרחורת תקפה אותי והחשק להקיא רק גבר.
אני לא נשארת פה. אין לי כוח להתמודד עם זה.
מיליון ואחת דברים עוברים לי בראש עכשיו והתמונה הזאת במיוחד.
הורדתי את המחט שהחדירו לי ליד בעדינות וניגבתי את הדם שיצא לי. זה כאב.
הבטתי מסביבי וחיפשתי את הבגדים שלי, קלטתי אותם על הכיסא מול המיטה וכשבאתי לעמוד הדלת נפתחה.
"יפה שלי התעוררת!" ליאור נכנס ואמר שחיוך מאושר על פניו. הוא חיבק אותי חזק, חיבקתי אותו בחזרה.
" אני מבטיח לך שהשי הזה ישלם על מה שהוא עשה לך." ליאור אמר לי תוך כדי חיבוק.
רגע. הוא חושב שכול זה קרה בגלל שי? טוב לא הכול, אבל גם דיי בגלל הטיפשות שלי.
אני זאת ששתיתי את האלכוהול הזה, רציתי לשכוח הכול, לא לזכור שום פרט ממה שקרה שם. זה רק החמיר את המצב.
"זה לא באשמתו." התנתקתי מהחיבוק ואמרתי לו בקול שקט והורדתי את הראש.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל אותי.
"אני אסביר לך הכול עוד מעט," אמרתי לו והסתכלתי עליו.
"אתה יכול להביא לי את הבגדים?" אמרתי לו והצבעתי על הכיסא. אני חייבת לעוף מפה לפני שאימא תבוא, היא האישה האחרונה שאני רוצה לראות עכשיו.
"שלא תחשבי על זה אפילו!" ליאור אמר לי עם אצבע מזהירה.
"אני לא מתכוונת להישאר פה." אמרתי לו כשקמתי מהמיטה לעבר הכיסא. הכול כאב לי אבל לא אכפת לי אני רוצה ללכת מפה.
"את עדיין לא בסדר, את לא הולכת לשום מקום נועה!" הוא אמר לי בדאגה.
לבשתי את החצאית מעל המכנס ולאחר מכן הורדתי אותו.
"אני בסדר." אמרתי לו תוך כדי שהורדתי את את החולצה של הבית חולים והחלפתי לחולצה שלי. למזלי הייתה לי גופייה.
"נועה את לא. רק התעוררת, את עוד תתעלפי לי עוד הפעם, בבקשה תחזרי למיטה!" הוא התחנן אליי.
"אני לא נשארת פה ליאור, " אמרתי לו בהחלטתיות.
"למה את כול כך רוצה ללכת?!" הוא שאל אותי.
"אני אסביר לך הכול רק בוא נעוף מפה לפני שאימא שלי תבוא." אמרתי לו והחזקתי את העקבים שלי ביד והתקדמתי לכיוון הדלת.
"אתה בא?" שאלתי אותו שנייה לפני שיצאתי. הוא תפס את הראש שלו והסתכל עליי בבילבול, הוא לא ידע מה לעשות.
"שאלוהים יעזור לי…" הוא מלמל והתקדם אליי. הוא החזיק לי את היד ויצאנו מחוץ לחדר.
תפסנו מונית מחוץ לבית חולים ועלינו עלייה.
"לאן?" נהג המונית שאל אותנו. ליאור הסתכל עליי וחיכה שאני אגיד לאן. לא היה לי מושג לאן. לא רציתי ללכת לבית שלי או של ליאור, אני יודעת שיחפשו אותנו שם.
רציתי שקט.

בלית ברירה נסענו בסוף לבית של ליאור, הוא הבטיח שאין אף אחד.
השפתיים שלי היו יבשות, הייתי צמאה מאוד. הבחילות והכאבי ראש לא פסקו.
ליאור חיבק אותי חזק כול הנסיעה, זה הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי.
ירדנו מהמונית ונכנסנו לתוך הבית. הוא הרים אותי כמו כלה אל החדר שלו והניח אותי על המיטה.
"אני לא מאמין שהצלחת לשכנע אותי, נוני את חיוורת." הוא אמר לי בדאגה וליטף לי את הפנים. באמת הרגשתי חלשה.
ביקשתי ממנו לשתות והוא ירד להביא לי.
התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש. זה לא הגיוני, לא ידעתי שיש לו בן בכלל.
אז בגלל זה הוא עזב? בשביל לגדל אותו ולא אותי?
העיניים שלי התמלאו דמעות, כבר הרגשתי שהן מציפות לי את הלחיים.
"את בוכה?" ליאור ניגש אליי והניח את הכוס עם השתייה על השידה שליד המיטה. חיבקתי אותו חזק ובכיתי על כתפו.
"אפשר להבין בבקשה מה הלך שם?" הוא שאל אותי.
סיפרתי לו הכול, כול מה שקרה אתמול. תוך כדי שסיפרתי, רק אז נפל לי האסימון שזה אולי מה שההורים שלי ניסו להסתיר ממני. אני לא מאמינה…
"את בטוחה שאלו היו שי ו… אבא שלך?" הוא שאל אותי מופתע ממה שסיפרתי לו עכשיו. גם אני עדיין לא מאמינה שזה מה שקרה. עוד חשבתי שאחריי האלכוהול אני פשוט אשכח מכול זה.
"כן, הוא אפילו הודה בפניי שזה הוא ואבא שלו." אמרתי בעצב וטמנתי את פניי בין ידיי.
"הם הסתירו את זה ממני עד עכשיו… מה עוד?!" מלמלתי תוך כדי בכי וליאור חיבק אותי וליטף לי את הגב.

נ.מ ליאור-
חיבקתי אותה חזק והרגעתי אותה עד שהיא נרדמה לי בין הידיים.
השכבתי אותה על המיטה בעדינות וכיסיתי אותה בשמיכה. קשה לי לראות אותה ככה, כואב לי שהיא סובלת. נשקתי למצחה וקמתי מהמיטה כדי לענות לפלאפון. זאת הייתה נורית, אימא של נועה.
"הלו?" עניתי לשיחה כשאין לי מושג מה אני הולך להגיד לה. הדבר האחרון שנועה רוצה עכשיו זה לראות אותה.
"ליאור בבקשה תגיד לי שהיא איתך!" נורית אמרה לי, היא נשמעה לחוצה ומודאגת.
"נורית היא בסדר, אין לך מה לדאוג." אמרתי לה בקול רגוע, מנסה לשדר לה שהכול בסדר.
מה שממש לא ככה, אני מבין אותה, לא כול יום מגלים שלאבא האהוב שלך היה ילד כול השנים האלה.
"ליאור אתה תגיד לי עכשיו איפה אתם!" היא דרשה בכעס. כנראה שלא הצלחתי להרגיע אותה.
"אני מבטיח לך שאני שומר עלייה בעשר עיניים, אני לא אתן שיקרה לה כלום, סמכי עליי." אמרתי לה בביטחון וניתקתי את השיחה. אני יודע שהיא תכעס, אבל אני עושה את זה בשביל נועה.
הבטתי בה ישנה וגילגלתי את הפלאפון בין ידיי.
יש רק בן אדם אחד שיכול להבהיר את הספקות שלה עכשיו, ואני בטוח שגם הוא צריך תשובות.
חייגתי אל המספר של שי. העפתי אותו מהחדר שלה בלי לשמוע אפילו מה יש לו להגיד ועשיתי טעות.