עוברים דירה פרק 12

~נקודת מבט אשלי~
אוקיי, אז יכול להיות שקצת הייתי אכזרית. אבל בהתחשב במה שהוא אמר לי, זה היה כלום! ככה אני לפחות חושבת…
אני מסתכלת על שלוש אצבעותי. הפעם הן לא בדיוק מעקצצות, אני מרגישה כאילו עוברים בהן גלים של חום, חום צורב, כמו אש, אבל זה בכל זאת נעים. אני מכניסה אותן ליד שלי, בדיוק כמו שקרטר עשה, אבל זה לא עושה כלום, רק קרטר הצליח.
אני הולכת לפינה הכי חשוכה ובודדה בפארק. יש שם ספסל קטן וישן, כמה שיחים ופרחים. נורא צבעוני ויפה שם, אבל אף אחד, לפחות ממה שראיתי לא אוהב ללכת לשם. אני אוהבת ללכת לשם, לקרוא ולשמוע מוזיקה שקטה. כן, אני קוראת. אבל אף אחד לא יודע את זה. אני פותחת את הספר. הוא מספר על בחורה בשם אמיליה, ועל איזה עולם מקביל. אחד הספרים הטובים.
בדיוק הגעתי לחלק שהיא מצליחה לעבור בין העולמות כשאני שומעת תזוזה לידי ומישהו אומר, "בכל מקום שאני נמצא את חייבת גם להיות? חשבתי שאני היחיד שאוהב את המקום הזה". אני מפנה את ראשי מהספר ורואה אותו, מסתכל קדימה במבט מהורהר, ותחושת הגלים באצבעות התחזקה ברגע. קרטר. הוא מסתכל על הספר בפנים המומות. אני סוגרת אותו וקוראת בזעם, "זה שאני די מקובלת זה לא אומר שאסור לי לקרוא! אין לך דברים אחרים להתעסק בהם?". ואז הוא מרים את מבטו אליי. אני שמה לב שהוא מסתכל על עיני כמו כשהחמיא לי שהגוונים של האפור בהן יפה. אני מרגישה שלחיי מסמיקות, אבל ממשיכה להביט בו. "לא אמרתי שאסור לך. פשוט אף פעם לא ראיתי אותך קוראת". הוא אומר. נראה שהוא ממש לא שם לב שאני אדומה לגמרי. ואז הוא מקמט את מצחו, "באיזשהו מובן, את דומה לגרייס. אבל רק באופי". אני פורצת בצחוק. אני? גרייס? דומות? "בדיחה טובה. גרייס נחמדה ואני לא". הוא מרים גבות ואומר, "זה רק מחזק את מה שאמרתי. שתיכן לא מעריכות את עצמכן. היא פשוט יודעת להתמודד עם זה". עכשיו תורי לקמט את המצח, "אני חושבת שאני יפה". הוא מגחך ומניד בראשו, "את באמת יפה, אפילו יפהפיhה, אבל זה לא מספיק. אתן לא מעריכות כמה חכמה ואופי מדהים יש לכן, במיוחד את. גרייס בכל זאת חיה עם זה. אבל את משדרת לאחרים זיוף, את עושה את עצמך מזויפת ורעה, ולכן כל כך הרבה שונאים אותך. לכן שנאתי אותך בהתחלה. תיזהרי, אשלי. איכשהו, בסוף, תצליחי להרוס לעצמך את האופי, ואז באמת תהיה סיבה לשנוא אותך".
~נקודת מבט גרייס~
"מה קורה, גרייס?", אלי שואלת. אלי היא האחות שלי, והיא נורא נחמדה. לפעמים היא נכנסת רק כדי לדבר איתי, "הכל טוב".
היא מחייכת, "באתי לבשר לך שהיום את משתחררת. סיימנו את הבדיקות ואת בסדר גמור. לכי לשים בגדים נורמליים, לא יצאת מהמיטה הזאת המון זמן!". היא צודקת. אני פה… בערך שלושה שבועות? ולא יצאתי מהמיטה אפילו פעם אחת. ניסיתי לצאת, אבל כאב לי מדי. הפעם מרב התלהבות יצאתי ישר, כאילו רק לפני כמה שניות נשכבתי פה, והלכתי לשירותים להחליף. סוף סוף לחזור הביתה!
כשאני מסיימת להתארגן, ההורים שלי וסילבר כבר מחכים בחוץ בחיוך. אנחנו חוזרים הביתה, אני יושבת במושב מאחורה ומסתכלת דרך החלון. כשאנחנו מגיעים הביתה אני ישר לוקחת את הכדור ויוצאת. הרי מזמן כבר לא שיחקתי. הפעם אני לבד- סילבר לא מצטרף. אני מחייכת כשאני קולעת את הסל הראשון.
~נקודת מבט ליאו~
"מה? מתי?", אני שואל. "לפני שעתיים. סוף כל סוף, אתה לא חושב? ייבשו אותי, בבית החולים הזה", אומרת גרייס. "צודקת. מזל שאת בסדר. אני בדרך אליך", אני אומר. "בסדר", היא מנתקת.
~נקודת מבט דין~
ליאו לפני, הולך ברחוב, מאושר מתמיד. "מה קרה?", אני שואל. זה המשפט הראשון שאמרתי לו זה זמן רב משחשבתי. "גרייס בבית", הוא אומר. אני מרגיש בעננים. "באמת? לאן אתה הולך עכשיו, אליה? למה היא לא אמרה לי?", אני ממלמל. "כן, אני הולך אליה, ואין לי מושג למה היא לא דיברה אתך", הוא אומר. אני מנסה לעשות משהו, "תקשיב, ליאו. אני די, אתה יודע, מרגיש דברים ל…"
"אני יודע, דין. אני רואה את זה. מה אתה חושב, אני לא עיוור. אבל אני יודע שאתה גם לא", אני מבין מיד למה הוא מתכוון, "זה ישבור אותי. בבקשה, ליאו, אל תעשה את זה. זה ישבור אותי", אני צועק. "דין, גם אני אוהב אותה. אתה באמת חושב שרק בגללך, אני אוותר עליה? אני רוצה לדעת אם לפחות יש לי הזדמנות", גם הוא קורא. אני מרגיש בכעס הגואה בי וקורא גם, "חשבתי שאנחנו חברים! וחברים לא שוברים לחברים אחרים את הלב!". קולו נהיה שקט באחת, "אז חשבת לא נכון". הוא עובר לידי, כתפו מתנגחת בכתפי, ואני מביט אחריו בתדהמה.
~נקודת מבט ליאו~
"היי, ליאו".
אני מרגיש בעננים. גרייס מולי, עומדת, חיה, נושמת, בריאה, בבית שלה. אין מראה שיעשה לי טוב יותר. "היי", אני אומר. היא מרימה את משקפיה שהחליקו על אפה, ונותנת לי להיכנס. סילבר נמצא במטבח, רכון מעל מחברת כלשהי. "אתה יודע, סילבר, הגיע הזמן שתספר לי…"
שששש!", הוא קוטע את גרייס. היא מגלגלת את עיניה, עולה במדרגות ונכנסת לחדר כלשהו. אין בו הרבה- בכל צד יש מיטה- ליד כל מיטה יש דברים שונים- בצד אחד כמה ספרים, פליירים לסרטי אימה וגביעים, בצד השני יש גביעים ועוד כמה מחברות. אנחנו מתיישבים על השטיח. "רצית לדבר איתי?", היא שואלת בחיוך. אני מהסס. כדאי לי לעשות את זה. אני מפחד מהתגובה שלה. אבל כמו שוולטר אמר, כדאי לומר לה לפני שיהיה מאוחר מדי. ולפני כמה ימים כמעט היה מאוחר מדי. "אני… א…", אני מגמגם. היא מנידה בראשה ואומרת, "מה קורה, ליאו…?", ולפני שאני מתחרט, אני נותן לה נשיקה, אבל מיד ממלמל, "מצטער… הייתי חייב", ופונה ללכת. אבל גרייס תופסת אותי ומחבקת. "למה אתה מצטער, אם אתה אפילו לא יודע מה יש לי לומר?", היא שואלת, ואני מחייך בעודי אומר, "מה יש לך לומר?". ציפיתי כבר לאכזבה, אבל נדהמתי כשהיא עלתה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי. איכשהו, הגענו שזרועה מתחת לזרועי, וידה מונחת על כתפי, וידי השנייה הייתה מונחת מתחת לשערה. אני מרגיש, אחרי כל נשימה, את חיוכה על שפתי, ומחייך גם. אנחנו מפסיקים, והיא לוחשת, "זה מה שיש לי לומר". שנינו מתיישבים שוב, ידיה בידיי, ואני מרגיש הקלה ואושר עצומים. "למה?", היא שואלת אחרי כמה זמן. אני ממלמל בבלבול, "למה מה?". היא משפילה את מבטה וממלמלת, "למה אני? אתה הבחור הכי מקובל בבית הספר, היו לך כל כך הרבה אפשרויות, אבל בחרת בחנונית עם המשקפיים שאוהבת כדורסל, סרטי אימה וספרים. למה?". אני עונה ישר, ללא היסוס, "את החנונית עם המשקפיים שאוהבת כדורסל, סרטי אימה וספרים, המדהימה, המצחיקה, המוכשרת, החכמה והיפהפייה". נראה שמשום מה כואב לה מה שאמרתי, והיא עונה, "באמת, ליאו. רציתי את האמת. אני בטוחה שאתה יודע שמה שאתה אומר הוא שקר. ואני שונאת שקרים", עם כל מילה קולה הופך לרועד יותר ויותר, והדמעות עולות בעיניה. רק אז אני מבין עד כמה היה לה אומץ להעלות נושא כל כך רגיש. אז אני מוסיף עוד משהו לדבריי, "החיסרון היחיד הוא שאת לא מעריכה את עצמך מספיק. את חייבת להעריך את עצמך יותר". היא מסתכלת עליה במבט מוזר, אבל טוב. "ואני?", אני שואל. היא ממשיכה להביט בי כשהיא אומרת, "מאותה הסיבה. אתה מדהים, חכם, מוכשר, יפה, ומצחיק.". אני מחזיק קבוצת שערות בעדינות ומלטף את פניה. אני רוכן אותה, נשיקה ארוכה ורכה. ואז היא היא לוחשת, עד שאני מתאמץ לשמוע, "ואני אוהבת אותך". אני מרגיש שליבי מחסיר פעימה כשהיא אומרת את זה. ואני חשבתי שאין לי סיכוי. אני אומר, "אני אוהב אותך". מצחינו כמעט נפגשים, כשהדלת נפתחת.