תיק הרוצח 1

טוב, אז דבר ראשון אחרי מלאך המוות נגמרו לי השמות לפרקים, אז אני פשוט רושם 1,2 וכו'. דבר שני, אשמח אם תסתכלו בערוץ שלי, יש לי עוד כמה סיפורים שם ואני צריך עזרה ממכם במשהו שאני אעלה עוד מעט. מקווה שתאהבו, the-one-and-the-only.

ג'ון מילר ישן חצי מהדרך במטוס לוושינגטון. את החלק השני הוא בילה במחשבות על מה לומר למולי בפגישה הראשונה שלהם מזה 12 שנים. "היי, טוב לראות אותך שוב" פשוט לא נשמע מתאים. אחרי שיר מהמטוס, הוא לקח מונית לבית של מולי, עלה במדרגות לקומה השנייה בבניין, ודפק על הדלת.
"כן?" נשמע כל גברי.
"מי זה?" שאל ג'ון.
"בראד, חבר של מולי."
"כן בראד, זה ג'ון, אני מניח ששמולי סיפרה לך עליי."
"לא, למען האמת לא. חכה רגע."
כעבור כמה שניות הדלת נפתחה, והפעם מולי יצאה ממנה, והסתכלה עליו במבט מסוקרן, אבל גם קצת מוטרד, עקב הפעם האחרונה שבה הם נפגשו. לפי כל מה שג'ון עשה כדי לחזור אליה, והיא לא הגיבה, היה נראה שהיא זרקה אותו והוא מתחנן לחזור, אבל למען האמת הסיפור לגמרי שונה. לפני 12 שנים בקירוב, מולי הציעה לו נישואין. הוא לא חשב יותר משבוע, וטס בחזרה לבית של אביו, ביוטה, כשהוא השאיר למולי פתק על מיטתו:"מצטער, לא יכול לומר כן, הלכתי, ג'ון."
בערך שבוע אחרי שהוא הגיע לסנט ג'ורג' ומצא עבודה, הוא התחרט. אבל לקחו לו 12 שנים להחליט שהוא באמת מוכן למחויבות מהסוג שמולי רצתה, כדי לא לאכזב אותה שוב. הוא קצת הופתע כששמע שיש לה חבר, אבל מצד שני, הוא לא ציפה שהיא תחכה לו לנצח.
"מולי," אמר בראד, "את מכירה את הבחור הזה?"
"כן, זה ג'ון, חבר שלי לשעבר."
בראד הסתכל עליו במבט בוחן, ואז משך בכתפיו ואמר "היי ג'ון, קוראים לי בראד פיטרסון. אז, מה קורה?"
ג'ון חשב לרגע. "טוב תראה, למען האמת באתי למולי להתנצל. אתה מבין, לא בדיוק הייתי הוגן כלפיה בפעם האחרונה שנפגשנו,"
"בלשון המעטה" לחשה מולי.
"ופשוט רציתי לומר שאני מצטער. הייתי אידיוט, ולא רצינו את אותם הדברים, אז ברחתי, וזה היה טיפשי."
"אם רק היית אומר לי, במקום להשאיר הודעה." אמרה מולי "כן, רציתי מחויבות, אבל גם לא היה אכפת לי לחכות, אפילו 12 שנים, עד שגם אתה תהיה מוכן."
"כן, את צודקת. בכל מקרה, הגעתי לוושינגטון היום וחשבתי לראות מה קורה אתך."
"טוב, אם אתה כבר כאן, אין לי בעיה לארח אותך. אתה נשאר ללילה?"
ג'ון הסתכל על בראד לרגע.
"לא, זה בסדר. כבר יש לי חדר במלון."
"אוקיי," אמר בראד "נראה לי שאני כבר צריך ללכת לעבודה. בי מולי, להתראות ג'ון." אמר, והתחיל ללכת אל הרחוב.
ג'ון הסתכל על מולי.
"עובד בסופר, לא מרוויח הרבה אבל איתי זה מספיק, בוא תכנס. רוצה קפה?"
הוא הנהן ונכנס פנימה. הבית לא השתנה הרבה, קצת רהיטים חדשים, ותמונה של מולי ובראד ביחד בפריז ליד הטלוויזיה.
הם התיישבו אחד מול השני בשולחן האוכל.
"אז," אמר ג'ון "את עדיין עובדת בחנות הצילום ההיא?"
"כן, אבל כבר קבלתי קידום, אני עוזרת מנהל עכשיו."
"הממ, נחמד."
"ומה אתך? מה אתה עשית ביוטה ב-12 השנים האחרונות?"
"את מה שאבא שלי עשה, הייתי שוטר, וכנראה אחד טוב, כי קידמו אותי לבלש."
הוא ראה חיוך קטן על פנייה.
"מה?"
"שום דבר," היא אמרה, מגחכת "פשוט, ג'ון מילר, בלש, זה לא מתאים לך. אתה לא עבדת במשרד הדואר ההוא, זה שנסגר?"
"כן. לפחות עכשיו אני מרוויח יותר."
"הרווחת, אתה מתכוון." היא אמרה בפרצוף רציני "ג'ון מה לעזאזל חשבת כשעברת לכאן שוב? אין לך בית, אין לך עבודה, אין לך כאן כלום!"
"יש לי אותך."
"ולי יש את בראד. אין לי בעיה שנהיה חברים ג'ון, אבל אתה לא יכול לצפות שאחרי 12 שנים אני פשוט אחזור אליך בריצה."
"חברים זה בסדר. ולגבי שאר הדברים, לאמא שלי היה בעיר. קצת רחוק מכאן, אבל הוא שלי. ולגבי עבודה, טוב, אני מניח שבמשרד הדואר תמיד צריכים עוד עובדים."
"או שתעבוד כשוטר שוב." היא חייכה.
"אבל כאן אני אצטרך להתחיל מאפס. ג'ון מילר, שוטר תנועה נשמע הרבה יותר גרוע מבלש."
הם צחקו ביחד לרגע, ואז הוא אמר: "טוב, נראה לי שאני יוצא קצת, את יודעת, לראות מה השתנה, ללכת להתקלח במלון ולארגן את הדברים שלי. אני אחזור עוד מעט."
"אוקיי. וג'ון?"
"כן?"
"טוב לראות אותך שוב."
הוא חייך. "גם אותך." אמר, והלך אל הדלת. בדיוק כשעמד לצאת, שמע דפיקה על הדלת.
הוא פתח אותה וראה בחורה, רזה עם שיער חום-שחור, לבושה בבגדי עסקים אפורים לבנים.
להפתעתו, היא פנתה אליו ושאלה: "אתה ג'ון מילר, בלש לשעבר בסנט ג'ורג', יוטה?"
"כן."
היא שלפה תג זהב נוצץ. "אני ג'ולייה, מהאף – בי – איי. מר מילר, אתה עצור."